לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט


הגיגים, מחשבות, תהיות והתבוננות פנימית עמוקה - וגם קצת על עסקים. בלוג עם קריצה.... בקיצור - אי מייל מחנטרש על מה שבא לו, איך שבא לו, כשבא לו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שוב פעם עשו לי קטע מסריח!


בסוף השבוע שעבר, ממש לפני יום הכפערות, החליטה החברה שאני עובד בה, לעבור למקום צפוף וזול יותר למען רווחת העובדים:

החליטו להכניס 5 קופים לכלוב. אהמ, 5 עובדים לקיוב.

 

לא מדובר באמת בקיוב, (אולי הסרט קיוב), מדובר בחדר שירות של השירותים של הסגן של שרה נתניהו.

חדר בעל אקוסטיקה כ"כ גרועה שניתן לשמוע את הריסרוסים של מארינה מהצד השני שלו (מרחק של 40 ס"מ כמעט - אולי זה לא באמת קשור לאקוסטיקה?)

 

באתי אתמול בבוקר, ושער החניון היה סגור ומסוגר.
בד"כ כששערי הגיהנום לא נפתחים עבורך - זה סימן טוב. (או שזה פשוט יום ראשון).
ובכן, זה היה יום ראשון.

 

אחרי שמצאתי חנייה בטיזי, כיתתי את רגלי למשרדים החדשים והנוצצים (שמעתם כבר על אולמי הנוצץ באיזור התעשייה של אור יהודה? לא כל הנוצץ זהב!)
דרך אגב, ממליץ מאוד על חנייה בטיזי - אמנם רחוק אבל בד"כ זה בחינם!
(רחוק = במשרדים הישנים שלנו, אז אם מישהו אומר לכם שהוא חנה בטיזי - תדעו איפה זה!)

 

איך שנכנסתי לבניין הסתבר שהשומר בהפסקת קפה, ועל כן, החניון סגור.

בביניין החדש, יש הרבה חברות, ולכל חברה יש משרד גדול. (חוץ מחברה אחרת שהעובדים שם מצטופפים 5 בחדר).

 

גם הכניסה למשרד היתה סגורה, ודלפק הקבלה - בלתי מאוייש בעליל.
אחרי שעשיתי עיניים לשומר במתק שפתיים (או שזה היה מתק הקפה פלאס שבע סוכר) הוא ניאות לפתוח את שערי הגהינום - מדור שני. (כפי שידוע לכל פקיד במס הכנסה - יש שבעה מדורי גהינום, השביעי הוא פתח תקווה)

 

יהי! אני במשרדי החברה!
אוירת ההתרגשות שאפפה אותי לא נמשכה לזמן רב:
הלכתי לחדרון שלנו (האחרון במסדרון ליד השירותים). רבים מתבלבלים ובאים לחרבן במשרד שלי (ואני רק יום פה!) אני מקווה שזה בגלל הריח ולא כי זה חרא של חדר!
ובכן, אוירת ההתרגשות שהתפוגגה, היתה בעקבות הסיבה הפשוטה שגם החדר היה נעול!

 

לפחות השירותים היו פתוחים אז נכנסתי - אתם יודעים... רק בשביל להתרשם.

מיכאל (במבטא רוסי כבד) שאל אותי למה השירותים הסמוכים נעולים.
הסברתי לו (במבטא ישראלי כבד), שזה החדר שלי ולא שירותים. אבל הוא לא השתכנע.

 

(תזכורת לעצמי: חייב להשיג שלטים לשירותים: גברים/נשים/ליידי בויס. את השלטים של גברים/נשים נתלה על השירותים ואת השלט של שירותי הליידי בויס נתלה על החדר שלנו.

זה יכול להיות ניסוי מעניין מאוד - וגם אולי נגלה דברים מפתיעים על עובדי החברה!)

 

ובכן, חזרה לשומר...
אני כבר מגיע אליו עם כוס קפה (פלוס שמונה כפיות - הכוס הקודמת היתה לו קצת מרה...) ובמתק הכוס הבהרתי לו בצורה בלתי מתפשרת:

...או שהוא יפתח את החדר מיידית!
...או שאני אאלץ לעבוד בחושך בקור במטבח מתחת לכיור של סבטלנה!

 

ככה זה אנשי ביטחון. רק כוח הם מבינים!

מייד הוא רץ לפתוח לי את החדר הנעול.
אני כמעט משוכנע שזה בגלל האיומים האפקטייביים שלי ולא בגלל שהוא היה בשוגר באזז מטורף.

איזה כיף שיש לך חדר משלך (ועוד 4 אנשים בו...)

כך יש לי מקום להניח את משקפי השמש שלי ואת הישבן שלי (שלי מיכאל! ואם אתה שוב תיכנס לפה זה הסוף שלך! במיוחד אם לא תשטוף ידיים אחרי!)

 

עכשיו אחרי שסימנתי לי את הטריטוריה (על ידי הנחת משקפי שמש, לא כפי שמיכאל מסמן!) התפניתי להדליק את המזגן במו אצבעי!

זהו! אפשר להירגע קצת!


אולי להכין גם לעצמי איזה כוס סוכר קטנה עם קצת קפה.

זה המקום להתוודות: מצאתי בחלק האחורי של מקרר המטבח חתיכת פסטרמה (ככה לפחות חשבתי בזמנו...)
ובארון הלחם, פיתה עבשה שהשאירו הדיירים הקודמים.
היות ואנחנו אחרי יום כיפור וזה אולי הדבר ה-י-ח-י-ד שלא אכלתי ביום כיפור, מה חשקה נפשי בקצת פיתה עם פסטרמה ירוקה.

 

ביקשתי מהם שיארזו לי טו-גו.
מסתבר שאני לבד ושוב מדבר עם עצמי. (ככה זה כשבאים מוקדם)
גם ארזתי לי בעצמי וגם היות ומדובר בלקוח נאמן שחוזר כל יום, החלטתי לצ'פר אותו באיזה כוס שתייה קלה על חשבון הבית (200 גרם זה נקרא קלה אוקי?)

כל התהליך לא לקח יותר מאשר 7 דקות מטכ"לי. זה הרגל מגונה שפיתחתי בתקופת הסיירת (אותה תקופה נהדרת בה הייתי מסייר בשקמית)

 

בכל מקרה, עמוס בכל טוב (2 כוסות שתייה וחצי פיתה) לחזרתי לחדרי לאכול.

 

למרות שזיכרוני התעקש שהשארתי את הדלת והאור דלוקים - האור היה כבוי וגם הדלת לא הכי פתוחה.

כן, לא טעיתם - שוב נעלו את חדר שערי הגהינום - מדור שלישי בפני נשמה טועה.
כבר נכתב רבות בגנות ימי ראשון, אבל זה כבר מוגזם!

 

אני כבר רואה את עצמי שוב רץ לשומר עם כוס שלישית (כוס שלישית ביד שהיא גם כוס קפה שלישית עבורו!)
מעניין לדעת:

"האם הוא ימות קודם מהרעלת קפה או מהרעלת סוכר?" (סוכר)
"האם הרעלת סוכר מסוכנת מסכרת או שזה אותו דבר?"
"אם הוא ימות, מי יפתח לי את החניון?"
"איך אני אצא הביתה?"
"ואי, אני צריך לשירותים, מקווה שלא נעול גם שם" וכן עוד מחשבות אובדניות מעין אלו.

 

את השוגר באזז של השומר ניתן היה לראות למרחקים. הוא קיפץ לעברי כאיילה (או שהוא פשוט התרגש לראות 3 כוסות בידיי וחשב שהוא ישתה קצת משהו - כי כבר 3 דקות הוא מיובש)
מהפחד צעקתי לו: "ארצה! זה לא בשבילך! מהיום אתה בדיאטה!"

"מה אתה רוצה?" שאל במבטא רוסי כבד עד כבד מאוד.
(למה לכולם חוץ ממני יש מבטא רוסי כבד? שאלתי את מארינה, סבטלנה ומיכאל. אבל אף אחד מהם לא ידע על מה אני מדבר!)

"הדלת של החדר שלי ננעלה - תפתח לי אותה בבקשה שוב..." התחננתי.
"אה, זה החדר שלך? מיכאל אמר לי שיש סתימה בשירותים, אז נעלתי שלא יכנסו."

"זה לא השירותים! זה החדר שלי! כמה שנים אתה עובד פה בבניין?" הזדעקתי.

"זה היום הראשון שלי. אני מאוד מצטער" הוא אמר בקול מבוייש.

"זה בסדר" הרגעתי אותו, "רק תפתח והכל יהיה בסדר!"

"לא על זה אני מצטער. פשוט כל קפה הזה גורם לי לשיחרור יציאות..."

 

מכאן התמונה כבר ברורה: כנראה שהחדר ישאר נעול עוד הרבה זמן!


אני מצידי החלטתי לעבוד מהשירותים - גם יותר מרווח וגם הריח יותר טוב.

 

בברכת "לא כל הנוצץ זהב, ולא כל המריח הוא המסריח",

שלכם,
אי כסה!

נכתב על ידי אי מייל , 20/9/2010 09:17   בקטגוריות אישי ובכל זאת טיפשי, דיווח מהשטח, חגים ומועדים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חה חה חי


דיסקליימר: הקטע הבא עלינו לרעה, הוא קצת מקטר, קצת ארוך והוא בעיקר משמש קיטור/הוצאת קיטור בידי הכותב עצמו, לשימושו הפרטי, העצמי  והאישי (ולאו דווקא בסדר הזה!)

אז שתדעו:

חברת החשמל ישראל (ידועה גם בשם חח"י) איננה בכלל עבור כלל בני ישראל. חברה זו היא בעצם חברת חשמל ל(עובדי) חברת חשמל לישראל או בר"ת - חחחח"י. (חה חה חה וחי, וזה מה שתשמעו כשתתקשרו 103 ותבקשו שיחברו אתכם לחשמל!)

כל רצוננו עלי אדמות היה לעבור מפאזה אחת לשלוש פאזות.
זה טוב לנו, וזה טוב לחברת חשמל (הו כמה זה טוב לחברת חשמל לקבל עוד כסף! והרבה: רק לבקש אישור עולה 4,700 תבין ושקלין! לך תבין!)

כל מה שחלמנו עליו בחיים היה שיבוא איזה אדם נחמד, ימתח חוט מארון החשמל שלנו עד לעמוד חשמל ושקט על פני תהום!
ככה אנחנו - מטורפים! עם דרישות עד השמיים! (או לפחות עד העמוד...)

לשם כך, ללא המתנה, פתחנו הזמנה לפני יותר מחצי שנה (אני מתנצל על החריזה, גם לי היא נראית מעט פזיזה!)

חשבנו יקח חודש, יקח חודשיים...
אז זהו, שאחרי חודשיים, שבהם לא קרה דבר, נשברנו והחלטנו לברר מה קורה.

מסתבר שחברת החשמ"ל (ר"ת של: חשמל שלאבאשלי, מופק ללא- תשלום!) החליטו שהם לא עובדים בחינם (כי אנחנו לא עובדי חברת חחחח"י) אז הם ממליצים לנו לשלם.

"מה לשלם?" תמהנו. "אה, טוב. אני אשלח הודעת תשלום!" השיבה נציגת החשמל לדורותיו.

אין ספק שאפשר לסמוך על מילה של חחחח"י. הם באמת שלחו לנו בקשה לתשלום.
מדוע זה לקח חודשיים, אתם לבטח שואלים!
אז ככה:
אנחנו הראשונים בארץ שרוצים להתחבר לחשמל, ובמיוחד לשלוש פאזות! אז הם חודש גירדו את הראש וחודש גירדו את הביצים!
הם פשוט לא ידעו מה לעשות עם בקשה כה תמוהה!

ברגע שהודעת התשלום הגיעה, היות והנושא כבר נהיה די דחוף (לנו' לא להם!) אצנו רצנו לשלם אותה.

לאחר מכן המשכנו להמתין (כי לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות!)

אחרי שבועיים, קיבלנו טלפון מאחד המתכננים. נקרא לו שמעון (מסתבר ש40% מעובדי חחחח"י קוראים להם שמעון!) הוא אמר שעוד 10 דקות הוא מגיע (דברו איתי על התראה קצרה! מזל שבדיוק סיימתי את עינייני בשירותים והייתי אחרי מקלחת!)

הוד מתכננותו מדד, חשב, התלבט ובסוף החליט:
"עוד חודש אני אתן לכם תשובה, וכשאני אומר אני - אני מתכוון שמנהל הפרוייקט ידבר עם החשמלאי שלכם" (יעני: דונט קול אס נוקולס)

כעבור 31 יום על השעון (שעון חשמל!) התקשר הוד מנהל הפרוייקט (ככה זה כשאתה עובד בבירוקרטיה-לנד: לחבר כבל זה כבר פרוייקט!).

הוא ביקש "לתאם לנו עבודה" לעוד שבועיים. (היות והוא נורא עסוק בלהתקשר לאנשים ולקבוע איתם לעוד שבועיים)

כעבור שבועיים הוא הגיע ומסר שאי אפשר לבצע את העבודה, כי צריך להתקין עמוד חדש בקו הגדר והגדר איננה במקומה.
לשאלה "מדוע אי אפשר להתקין את העמוד ואח"כ לסדר את הגדר?" התקבלה התשובה המנומקת: "ככה!".

להזיז את הגדר לא לקח יותר משבועיים.
ולהביא את מנהל הפרוייקט מחדש לא לקח יותר מחודש. ואז הוא הגיע למסקנה שצריך תוכניות של הבית
באמת עולה השאלה איך אפשר לחבר כבל בין ארון החשמל מחוץ לבית לעמוד שמחוץ לבית בלי תוכניות של הבית?
עוד עולה השאלה: האם עובדי חברת חשמל בכלל יודעים לקרוא תוכניות בנייה? (או לקרוא בכלל?)

שלחנו להם שליח על חשבוננו עם התוכניות - כי כאמור הנושא היה לנו קצת דחוף (לפני ארבע חודשים...)

מאז הפך ביתנו למקום עלייה לרגל של מודדים, בודקים, טכנאים, מתכננים, מתקינים ומנהלי פרוייקטים. (כנראה שהקפה שאני מכין, שמו הולך לפניו!)

החלק העצוב שאחרי 3 הרגלים, עדיין לא היו לנו 3 פאזות. לו הייתי עובד חחחח"י כבר היו לי 4.5 פאזות ב3 ורבע דקות!

כחודש ניסיתי לברר מה המצב, וכל פעם הפנו אותי לשמעון (הראשון!)
שמעון שלא אוהב לעבוד קשה (או לעבוד, או אוהב משהו בכלל), כל פעם הפנה אותי לשמעון או ישראל אחר, בטענה שהוא רק מתכנן והוא לא יודע מה קורה. (אין ויכוח עם הטענה השנייה!)

בדרך יצא לי לדבר גם עם אבישי, יפת, דורון, משה, שלושה ישראל, ארבע שמעון, אחד חלב, שניים, לחם, קרטון ביצים (הא, זה הרשימת הקניות...)

שמעון לא הסכים לתת לי את הטלפון של אף אחד מהם, היות והוא מתכנן (ולא מזכירה!)

כעבור עוד שבועיים וחצי של (ניסיונות) בירורים אינטסייבים, התברר לי שמחלקת חל"ב (זו המחלקה שאחראית על חוצפה ללא בושה וגם על החלב...) לא קיבלה את התוכניות של הבית, ולכן לא יחברו אותי לחשמל!

"אבל התוכניות נשלחו לשמעון!" זעקתי "לבקשתכם!"

ניסיונותי הרבים לגרום לשמעון להעביר את התוכניות למחלקת חל"ב עלו בתוהו.
מחלקת חל"ב - זה בעצם ישראל. (ישראל אחר, כמובן)
ישראל יושב עם שמעון באותו החדר!

הצלחתי בדרך לא דרך (ו6 טלפונים ארוכים לאנשים שונים...) להשיג את הטלפון של ישראל השכן של שמעון (כי שמעון לא הסכים לתת את הטלפון מהנימוק המעניין של "ואהבת לרעך כמוך": אני לא מעוניין שאנשים יתנו את הטלפון שלי לאזרחים עצבניים  ואח"כ אני אצטרך עוד לעבוד! וישראל הוא חבר טוב שלי...)

אחרי שיחה עם ישראל, הסברתי לו שאין צורך בתוכניות כדי לחבר כבל, ושאני כבר ילד גדול ולא צריך לבקש אישור ללכת לשירותים לבד.

הוא השתכנע בקלות (בעיקר מהקטע של השירותים...)
וכעבור שבוע בא אדם יקר וחיבר אותנו לציווליזציה!

תחי מדינת (חברת חשמל) לישראל!

או במילים אחרות: הרצל, תראה מה עשית!!

אחרית דבר:
יש לנו 3 פאזות!

שלא תבינו אותי לא נכון, יש גם אנשים נחמדים בחברת החשמל!
מתוך 103 אנשים איתם דיברתי/עליהם צעקתי (למעשה, הרוב צעקו עלי..) שניים אף ניסו לעזור!
לצערי - (ובעיקר לצערכם, כי לי כבר יש 3 פאזות!) מדובר בעובדים זמניים שתיכף יוחלפו...


נכתב על ידי אי מייל , 8/8/2010 07:14   בקטגוריות אישי ובכל זאת טיפשי, דיווח מהשטח, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שתהיה לי בריא!


בשבוע האחרון הייתי קצת חולה (הכנס שיעול פה)
שום דבר שפצצה של אנטיביוטיקה לא תפתור (הכנס אפצ'י כאן, זה רק נשמע חזק כמו מסוק אפאצ'י אבל זה רק אפצ'י ידידותי. וסליחה לכל אותם שנפגעו מאותה "אש ידידותית")

כדי לקבל את האנטיביוטיקה הייתי צריך ללכת לבית מרקחת של קופת החולים האהובה עלי ורק לתת את המרשם.
שם, תמורת אי אילו שקלים, יתנו לי כדור ממסטל, בעלות ייצור.
זה למה, אח-שלו, "עלה ירוק" לא מתרוממים.
הם לא הבינו שהסמים בארץ כבר חוקיים. פשוט צריך לבחור נכון...

מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית מרקחת, (אי שם, בשנות השישים), התחילו להיות מסודרים במדינה הזאת!
יש מספרים! אתה מכניס יד לכובע. מוציע מספר וכל מספר זוכה!

לי יצא 208, שזה לכל הדעות, מספר איכותי (מעדיף 206 עם גג נפתח, אבל לאמשנה).
הבעיה: המספר שקיבל שירות כרגע היה 45.
מספר 46 זו היתה זקנה עם הליכון, שכנראה חיכתה בתור עוד מתקופת בן-גוריון, למשחה נגד אקנה.
אני כנראה אהיה כאן זמן רב. טוב שהבאתי ספר (ואייפוד, ושק שינה)

נראה שתרופות, זה הדבר ה-חם היום בשוק. כל אחד רוצה אחד.
אחד?
אנשים באו עם עגלות, שקים, ארגזים וכל מכל בשביל לסחוב את התרופות שהם קונים (ב36 תשלומים ללא ריבית)
לא ידעתי שבאתי בדיוק במכירת החיסול, אבל אז שמעתי את הרוקח צועק: "זה אזל לפני שעה" "הרגע מכרתי את האחרון" "נסה בעוד יומיים, אני מקבל מלאי חדש" ו"קנה שני אקמול כשר לפסח וקבל מטרייה חינם".

מעכשיו עושים קניות לפסח בבתי מרקחת ולא סיפרו לי?
התחלתי להלחץ: עד שיגיע תורי, כבר בטח כל הזקנים יגמרו לי את כל המלאי. אז הרגעתי את עצמי: בן-אדם, קח את עצמך ביידים, לא יגמר ולא נעליים! עד שיגיע תורך כולם כאן ימותו מזיקנה לפניך.

אנשים לא באו עם מרשם, אחד או שניים.
מדובר באנשים מקצועיים, שיצאו לגמלאות (לפני תשעים שנה) והמקצוע החדש שלהם הוא "חולה".
לא מדובר סתם בחולים חצי-מקצועיים. מדובר על מקצוענים אמיתיים. מדובר בייקים.
הייקים אלו אנשים מאורגנים - הם באו עם פנקס מרשמים (פנקס? זה נראה כמו כרך של האנציקלופדיה העברית - כרך ארץ ישראל)
הם זרקו את ה"פנקס" לרוקח עם הקילה, ואמרו לו בנדיבות "תבחר!".
הרוקח מדפדף: "זה נגמר, זה פג תוקף, לזה יש תחליף נהדר שעולה קצת יותר" (וגם, מנקה, מחטא, מלבין. זה גם מגיע עם מברשת ודוקרן לנוחות מירבית)

אני רק דג רקק לעומת היקיים האלה.
הקופה לא עושה עלי קופה. (מכאן באה המילה קופת חולים!)

ממש קינאתי בייקים המאורגנים האלה, שיודעים איזו תרופה לוקחים לפני הארוחה, אחרי הארוחה, במהלך הארוחה ובמקום הארוחה.
מאיפה יש להם עוד תיאבון? אני אחרי 300 גר' סטייק כבר לא יכול לנשום. אצלהם 400 גר' זה רק התרופות של הלפני... (הם אוהבים אותן מידיום-וול)

לידי ישבו הניה וברוניה, שהתלוננו בשקט, (כדי שכולם ישמעו), שחברתם סוניה לא הצטרפה אליהם למסע הקניות המטורף ואיך שהיא מפסידה את המבצעים האלה של החגים.
ניסיתי להתלוצץ איתן: "אולי היא לא באה, כי היא לא מרגישה טוב?". הנייה הסתכלה עלי במבט סבתאי מאיים ואמרה: "חכמולוג צעיר, ואולי היא מתה?"
ברוניה, לא היתה איתה באותו ראש: "מעניין מה המשפחה שלה תעשה בתרופות שהיא קנתה שלשום ב12 אלף שקל. אולי הם יתנו לי, כלומר, לנו, אותן? מה הן יעשו עם תרופות נגד שיגרון. לי אולי יהיה שיגרון מתישהו בקרוב!".

הזקנים האלה, כל הרבה תרופות. אם אתה לא יקה, לא הגיוני שתתבלבל בינהן?
ונניח שיש להם אלצהיימר, הם אפילו לא זוכרים לקחת את התרופה נגד! (בגלל זה אומרים שאין תרופה לאלצהיימר)
בכלל, חולים שיש להם אלצהיימר, הם לקוחות גרועים אפילו יותר ממני, הם לא זוכרים למה הם באו, מעכבים את התור שעה, ובסוף קונים מסטיק (עוד סיבה למה אין להם תרופה, הקופה מעדיפה שימותו מהר - סתם, היא מעדיפה שהם ימותו לאט ושיסבלו כמו שכולנו סובלים)

אחרי שגידלתי, זקן, שפם, וחתול, ואף הספקתי לגלח אותם (את השפם ואת החתול כמובן, זקן דווקא יפה לי) הגיע הרגע המאושר - הגיע תורי!

כשהגעתי לקופה שאלתי את הרוקח "למה אין קופת אקספרס עד 10 מרשמים?". הוא הסתכל ואמר, שמי שבאמת חולה לא עומד בתור. אלא קונה בסופר פארם.
לא אוהבים חולים קטנים כמוני פה. הסתכלתי מסביב ובאמת, ממוצע הגילים היה תלת ספרתי.
אני הייתי היחיד שעמד בתור! (כל השאר* ישבו על כיסא שהם הביאו מהבית - חלקם הביאו אותו על גלגלים - אני אקרא לכיסא שלהם "כיסא גלגלים")

זה למה, אח-שלו, "עלה ירוק" כן רצה לכנסת. הם לא רוצים להגיע למפלגת "הגמלאים" עד שיגיע התור שלהם. אמנם הסמים מסובסדים, אבל עד שמגיע התור שלך, אתה בקריז...
ואם לא בקריז, אז זה סתם קריזה - קח כדור וזה יעבור. אין כדור? לך תעמוד בתור.

אז שתדעו ילדים: בית מרקחת הוא לא מקום לאנשים חולים! מי שחולה באמת, שולח אנשים אחרים לקנות לו תרופות בזמן שהוא גוסס בשקט בבית.
ובורניה והניה: אני מצטער באבלכן, מקווה שירשתן את אוסף התרופות הנדיר. שמעתי שיש לו ערך רב בשוק השחור.
ולמפלגת "עלה ירוק": שמעתי שמסתובב בשוק אוסף תרופות שפג תוקפן כבר מתקופת המנדט. אומרים שהוא ממסטל משהו. יספיק לכם אפילו עד שיגיע תורכם לאופטלגין.

* השאר - כל שאר הישראלים, היו בתור 34 פיליפינים, 21 תאילנדים, ועוד כמה בלתי מזוהים, שלקחו תרופות עבור מישהו אחר - זקן/סוחר סמים/שניהם.



נקודה למחשבה:
בארה"ב - לשכת האבטלה. (Unemployment office)
בארץ - לשכת התעסוקה. (והם לעולם לא ימצאו לך תעסוקה, לפחות תהיו כנים ותגידו שזו אבטלה!)

בארה"ב - פציינט (Patient = Client)
בארץ - חולה (כי הלקוח תמיד צודק, החולה תמיד טועה.)

בארה"ב - הוספיטל (מלשון HOST/HOSTEL - אירוח)
בארץ - בית חולים. קופת חולים. בריאים? זה לא אני, זה פופטיץ. אירוח? יש קצת מקום ליד שלושת החולים על המיטה של הזקנה במסדרון.

הכל הפוך!


אחרי שהוצאתי את כל מה שעל ליבי,
ואחרי שהוצאתי את כל מה שבאפי (ויכול להאכיל מדינה בינונית באפריקה)
אני כבר מרגיש יותר טוב (הכנס חירחורים כאן)
נכתב על ידי אי מייל , 1/4/2009 23:48   בקטגוריות אישי ובכל זאת טיפשי, דיווח מהשטח  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי:  אי מייל

מין: זכר




7,200
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאי מייל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אי מייל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)