בסוף השבוע שעבר, ממש לפני יום הכפערות, החליטה החברה שאני עובד בה, לעבור למקום צפוף וזול יותר למען רווחת העובדים:
החליטו להכניס 5 קופים לכלוב. אהמ, 5 עובדים לקיוב.
לא מדובר באמת בקיוב, (אולי הסרט קיוב), מדובר בחדר שירות של השירותים של הסגן של שרה נתניהו.
חדר בעל אקוסטיקה כ"כ גרועה שניתן לשמוע את הריסרוסים של מארינה מהצד השני שלו (מרחק של 40 ס"מ כמעט - אולי זה לא באמת קשור לאקוסטיקה?)
באתי אתמול בבוקר, ושער החניון היה סגור ומסוגר.
בד"כ כששערי הגיהנום לא נפתחים עבורך - זה סימן טוב. (או שזה פשוט יום ראשון).
ובכן, זה היה יום ראשון.
אחרי שמצאתי חנייה בטיזי, כיתתי את רגלי למשרדים החדשים והנוצצים (שמעתם כבר על אולמי הנוצץ באיזור התעשייה של אור יהודה? לא כל הנוצץ זהב!)
דרך אגב, ממליץ מאוד על חנייה בטיזי - אמנם רחוק אבל בד"כ זה בחינם!
(רחוק = במשרדים הישנים שלנו, אז אם מישהו אומר לכם שהוא חנה בטיזי - תדעו איפה זה!)
איך שנכנסתי לבניין הסתבר שהשומר בהפסקת קפה, ועל כן, החניון סגור.
בביניין החדש, יש הרבה חברות, ולכל חברה יש משרד גדול. (חוץ מחברה אחרת שהעובדים שם מצטופפים 5 בחדר).
גם הכניסה למשרד היתה סגורה, ודלפק הקבלה - בלתי מאוייש בעליל.
אחרי שעשיתי עיניים לשומר במתק שפתיים (או שזה היה מתק הקפה פלאס שבע סוכר) הוא ניאות לפתוח את שערי הגהינום - מדור שני. (כפי שידוע לכל פקיד במס הכנסה - יש שבעה מדורי גהינום, השביעי הוא פתח תקווה)
יהי! אני במשרדי החברה!
אוירת ההתרגשות שאפפה אותי לא נמשכה לזמן רב:
הלכתי לחדרון שלנו (האחרון במסדרון ליד השירותים). רבים מתבלבלים ובאים לחרבן במשרד שלי (ואני רק יום פה!) אני מקווה שזה בגלל הריח ולא כי זה חרא של חדר!
ובכן, אוירת ההתרגשות שהתפוגגה, היתה בעקבות הסיבה הפשוטה שגם החדר היה נעול!
לפחות השירותים היו פתוחים אז נכנסתי - אתם יודעים... רק בשביל להתרשם.
מיכאל (במבטא רוסי כבד) שאל אותי למה השירותים הסמוכים נעולים.
הסברתי לו (במבטא ישראלי כבד), שזה החדר שלי ולא שירותים. אבל הוא לא השתכנע.
(תזכורת לעצמי: חייב להשיג שלטים לשירותים: גברים/נשים/ליידי בויס. את השלטים של גברים/נשים נתלה על השירותים ואת השלט של שירותי הליידי בויס נתלה על החדר שלנו.
זה יכול להיות ניסוי מעניין מאוד - וגם אולי נגלה דברים מפתיעים על עובדי החברה!)
ובכן, חזרה לשומר...
אני כבר מגיע אליו עם כוס קפה (פלוס שמונה כפיות - הכוס הקודמת היתה לו קצת מרה...) ובמתק הכוס הבהרתי לו בצורה בלתי מתפשרת:
...או שהוא יפתח את החדר מיידית!
...או שאני אאלץ לעבוד בחושך בקור במטבח מתחת לכיור של סבטלנה!
ככה זה אנשי ביטחון. רק כוח הם מבינים!
מייד הוא רץ לפתוח לי את החדר הנעול.
אני כמעט משוכנע שזה בגלל האיומים האפקטייביים שלי ולא בגלל שהוא היה בשוגר באזז מטורף.
איזה כיף שיש לך חדר משלך (ועוד 4 אנשים בו...)
כך יש לי מקום להניח את משקפי השמש שלי ואת הישבן שלי (שלי מיכאל! ואם אתה שוב תיכנס לפה זה הסוף שלך! במיוחד אם לא תשטוף ידיים אחרי!)
עכשיו אחרי שסימנתי לי את הטריטוריה (על ידי הנחת משקפי שמש, לא כפי שמיכאל מסמן!) התפניתי להדליק את המזגן במו אצבעי!
זהו! אפשר להירגע קצת!
אולי להכין גם לעצמי איזה כוס סוכר קטנה עם קצת קפה.
זה המקום להתוודות: מצאתי בחלק האחורי של מקרר המטבח חתיכת פסטרמה (ככה לפחות חשבתי בזמנו...)
ובארון הלחם, פיתה עבשה שהשאירו הדיירים הקודמים.
היות ואנחנו אחרי יום כיפור וזה אולי הדבר ה-י-ח-י-ד שלא אכלתי ביום כיפור, מה חשקה נפשי בקצת פיתה עם פסטרמה ירוקה.
ביקשתי מהם שיארזו לי טו-גו.
מסתבר שאני לבד ושוב מדבר עם עצמי. (ככה זה כשבאים מוקדם)
גם ארזתי לי בעצמי וגם היות ומדובר בלקוח נאמן שחוזר כל יום, החלטתי לצ'פר אותו באיזה כוס שתייה קלה על חשבון הבית (200 גרם זה נקרא קלה אוקי?)
כל התהליך לא לקח יותר מאשר 7 דקות מטכ"לי. זה הרגל מגונה שפיתחתי בתקופת הסיירת (אותה תקופה נהדרת בה הייתי מסייר בשקמית)
בכל מקרה, עמוס בכל טוב (2 כוסות שתייה וחצי פיתה) לחזרתי לחדרי לאכול.
למרות שזיכרוני התעקש שהשארתי את הדלת והאור דלוקים - האור היה כבוי וגם הדלת לא הכי פתוחה.
כן, לא טעיתם - שוב נעלו את חדר שערי הגהינום - מדור שלישי בפני נשמה טועה.
כבר נכתב רבות בגנות ימי ראשון, אבל זה כבר מוגזם!
אני כבר רואה את עצמי שוב רץ לשומר עם כוס שלישית (כוס שלישית ביד שהיא גם כוס קפה שלישית עבורו!)
מעניין לדעת:
"האם הוא ימות קודם מהרעלת קפה או מהרעלת סוכר?" (סוכר)
"האם הרעלת סוכר מסוכנת מסכרת או שזה אותו דבר?"
"אם הוא ימות, מי יפתח לי את החניון?"
"איך אני אצא הביתה?"
"ואי, אני צריך לשירותים, מקווה שלא נעול גם שם" וכן עוד מחשבות אובדניות מעין אלו.
את השוגר באזז של השומר ניתן היה לראות למרחקים. הוא קיפץ לעברי כאיילה (או שהוא פשוט התרגש לראות 3 כוסות בידיי וחשב שהוא ישתה קצת משהו - כי כבר 3 דקות הוא מיובש)
מהפחד צעקתי לו: "ארצה! זה לא בשבילך! מהיום אתה בדיאטה!"
"מה אתה רוצה?" שאל במבטא רוסי כבד עד כבד מאוד.
(למה לכולם חוץ ממני יש מבטא רוסי כבד? שאלתי את מארינה, סבטלנה ומיכאל. אבל אף אחד מהם לא ידע על מה אני מדבר!)
"הדלת של החדר שלי ננעלה - תפתח לי אותה בבקשה שוב..." התחננתי.
"אה, זה החדר שלך? מיכאל אמר לי שיש סתימה בשירותים, אז נעלתי שלא יכנסו."
"זה לא השירותים! זה החדר שלי! כמה שנים אתה עובד פה בבניין?" הזדעקתי.
"זה היום הראשון שלי. אני מאוד מצטער" הוא אמר בקול מבוייש.
"זה בסדר" הרגעתי אותו, "רק תפתח והכל יהיה בסדר!"
"לא על זה אני מצטער. פשוט כל קפה הזה גורם לי לשיחרור יציאות..."
מכאן התמונה כבר ברורה: כנראה שהחדר ישאר נעול עוד הרבה זמן!
אני מצידי החלטתי לעבוד מהשירותים - גם יותר מרווח וגם הריח יותר טוב.
בברכת "לא כל הנוצץ זהב, ולא כל המריח הוא המסריח",
שלכם,
אי כסה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
