לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חצ"ס - חומוס, צ'יפס, סלט


הגיגים, מחשבות, תהיות והתבוננות פנימית עמוקה - וגם קצת על עסקים. בלוג עם קריצה.... בקיצור - אי מייל מחנטרש על מה שבא לו, איך שבא לו, כשבא לו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

זהו!


זהו! התפטרתי!

לא שלא היו לי לבטים.
לא שלא חשבתי עשרות פעמים אם לעשות את זה או לא.
לא שיש לי עבודה אחרת בינתיים.

פשוט הרגשתי שאני חייב!

וכשבאתי ואמרתי שאני הולך - איך שכולם היו מופתעים.
וזה לא שהם לא תמיד מופתעים.
תמיד הם מופתעים כשאני הולך...

מה? הכתובת לא היתה על הקיר?
זה לא הדם שלי שם על הקיר מאיית עם שגיאת כטיב את הכתובת?

אז זהו! נשברתי.
זה המרחק של מקום העבודה מהבית.
זה שהבקשות מההנהלה שלי בד"כ נענות בשלילה. (או בהתעלמות)
זה שאני רוצה קצת שקט ולהתרכז בלימודים.
זה שאני לא מקבל גיבוי מההנהלה הבכירה.
זה שמישהו שלח לכאורה בשמי מייל לאנשים שאני בכלל לא מכיר נגד דעתי ורצוני ואף אחד לא מתכוון לעשות עם זה משהו.
זה שצועקים עלי על דברים שלא קשורים אלי וגם עם זה לא יעשו כלום.
זה שאין תקציב אפילו לעט חד פעמית.
זה שיש לי יותר מידי מה לעשות ופחות מידי זמן.
זה שהפרוייקט עליו אנחנו עובדים עומד להתרסק ואני יודע את מי יאשימו בסוף (את זה שהיה פה הרגע, זה תמיד ככה...) ואין לי כוח אפילו לתקן את העיוות ההיסטורי.

איזה כיף היה היום בעבודה!
איזו הרגשה נפלאה זו להתפטר!
בקרוב אצלכם!
נכתב על ידי אי מייל , 31/5/2005 22:19   בקטגוריות עבודה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שנינות של צהריים!


היום באחת לפני הצהריים,

הלכנו עם שמעון לאכול

ובדרך ראינו...

שהמזנון של חיים סגור.

 

זה לא כ"כ נעים לראות מזנון סגור

זה עוד פחות נעים לראות מזנון סגור

זה ממש לא נעים לראות מזנון סגור

כשצריך לאכול אוכל בטעם של טמבור...

 

 

 

סיפורנו מתחיל כשישבנו החבר'ה בעבודה ואכלנו בקפיטריה:

אני הזמנתי אוכל סיני.

אין ספק שמדובר בסוג של טעות.

בד"כ יש לו טעם אכיל פלאס.

היום הוא הזכיר טעם של כלב מבושל (לא שאי פעם טעמתי, אבל אם הייתי טועם, לבטח זה היה זה...

אני נשבע ששמעתי "האו!" כשנעצתי את המזלג בחוזקה!)

 

מייד הבנתי: אם מדובר בכלב/אוכל סיני. הרי שאני אוכל כלב "פקינז"!

 

מייד התעוררה השאלה הקשה: אם אני אוכל פקינז סיני - האם אני תאילנדי?

 

(ועל כך אמרו במשחק מכור: "איך אומרים תמים בתאילנדית? פתאיי!")

 

נ.ב

איך אומרים "שחום-עור נשנשן"? כוש-כושון.

 

נ.ב2 "תראו מה מצאתי!" התעדכן...

נכתב על ידי אי מייל , 1/5/2005 21:45   בקטגוריות עבודה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגי אוטובוס יום ראשון


היום עשיתי שטות והחלטתי לנסוע באוטובוס לעבודה...

 

בדרך הלוך, (הפעם לא איבדתי את המפתחות), אחרי שהתישבתי, התיישבה לידי בחורה דתייה צרפתיה. כל הנסיעה היא קישקשה בשכל בצרפתית, גם בטלפון הנייד וגם עם חברתה שהיא (כמובן, איך לא...) דתייה צרפתיה. (זה בא בחבילה של שתיים)

 

לא נתנה לישון הבתזונה. קישקשה וקישקשה.

 

בתור בוגר בהצטיינות של המגמה לערבית ספרותית, החלטתי להשיב מלחמה שערה (או אינטיפאדה בלשון הילידים):

בתחנה שלי, עת עמדתי לרדת, ביקשתי מאותה עלמה שתסור נא ותיתן לי לעבור. אך עשיתי זאת בצרפתית רהוטה:

!Pardon mademoiselle

 

אין ספק שהיא הופתעה מכך שהקשבתי וגם הבנתי את כל הדברים שהיא אמרה (יש לציין שגם אני הופתעתי, כי במקרה אלו בדיוק 2 המילים היחידות שאני יודע בצרפתית!)

 


בדרך חזרה, עליתי על אוטובוס והרי הוא ריק! 

החלטתי כמו הילדים הקוליים בגנון להתיישב בחלקו האחורי של האוטובוס.

מייד אחרי עלו 2 זקנות שהחליטו שהן קוליות לא פחות והתיישבו בדיוק לפניי. (כי האוטובוס הריק כנראה הפחיד אותן, גם כן קוליות... פחחחח)

 

איך שהן מתיישבות, מייד עלה ריח חמצמץ-עז באוויר. ריח חמצמץ כמו שרק 2 זקנות יכולות להריח. (כן, אתם יודעים על מה אני מדבר!)

הריח נשא אותי למקומות רחוקים. אני בהחלט בעד סמים חוקיים מעין אלו (כמו תרומת דם) - רק שאני בטוח שאת זה לא יאשר משרד הבריאות...

 

איך קורה שזקנות תמיד מריחות אותו דבר? זה לא תמיד אותו ריח. יש קבוצת ריחות סגורה, אבל תמיד אפשר לשייך כל זקנ/ה לקבוצה מסויימת.

לא משנה העדה או הגיל. באיזו שהיא נקודה זה מתחיל להסריח!

 

אני מכנה את הנקודה "נקודת הריבקה" (כמו רבקה אבל עם י')

 

וכעת נסביר מדוע:

שתי זקנות יושבות בפארק. אחת פונה לשנייה ואומרת: "ריבקה, את מריחה ריח של נבלה? ריבקה? ריבקה!!!!!"


בתוך כל הטריפ הזה נפלה עלי מחשבה עמוקה:

החורף מדכא ת'תחת. עכשיו אור יום ואני חוזר הביתה. איזה כיף! אז מה אם אני עייף? ונגמר היום? יש לי רצון מוזר לעשות משהו היום (בניגוד לחצי שנה האחרונה!)

האם בגלל זה הייתי מדוכא כל החודשיים האחרונים? כנראה!

שתבינו, בחורף אנשים יותר מדוכאים. בארצות הקור יש הכי הרבה התאבדויות בחורף.

 

זהו! עכשיו גם יש הסבר!

 

יחי שעון הקיץ!

 

נכתב על ידי אי מייל , 3/4/2005 19:15   בקטגוריות עבודה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי:  אי מייל

מין: זכר




7,200
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאי מייל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אי מייל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)