כשהייתי בת 9 או 10, בשלהי שנות ה-90, היה לי פוף ירוק בחדר. והיה לי משחק כזה שהייתי מניחה את הפוף בצד אחד של החדר ועומדת על המיטה שהייתה בצד השני, מאוד רחוק, וקופצת על הפוף. המרחק היה עצום ופחדתי מאוד. כשיולי, החברה הכי טובה שלי דאז (כן, יולי ומאי, זה מצחיק) באה אלי, הראיתי לה איך אני עושה את זה. אמרתי לה שכשעומדים על המיטה צריך לחכות לגל של אומץ ואז לקפוץ, בלי לחשוב ובלי לעצום עיניים ובלי "שלוש ארבע ו..", כלומר, פשוט להתמודד עם הפחד. ויולי השמנמנה והפחדנית קפצה גם. זה היה כמו סוד שלנו אל מול הבנים המגניבים בכיתה שהיו משתוללים, כי היינו הילדות השקטות שאוהבות מתמטיקה ומדברות בקול חלש, אם בכלל, והם לא ידעו שאנחנו יודעות להתמודד עם משהו מפחיד כמו לקפוץ על הפוף. 

אז עכשיו אני קופצת, בלי לעצום עיניים ובלי "שלוש ארבע ו..", למרות שאני מתה מפחד. לא מתחשק לי לנדב יותר מדי פרטים, אבל קרתה שרשרת של אירועים ממוזלים שהובילו לכך שאעשה משהו שהוא החלום של כל סטודנט לאנימציה. ואני מצפינה את זה, שומרת בסוד. יש לי הרבה עמיתים ללימודים שבעיקר מדברים הרבה, וחולקים בפייסבוק כל מיני שמות של סרטים קצרים או מאיירים שהם היו מתים להיות כמוהם, כי לומר שהיית רוצה להיות משהו בעצם קצת פוטר אותך מבאמת לעשות את זה. בעצם כל הזמן הזה דווקא אני, הפרקטית שמדברת מעט, עושה את "הקפיצה הגדולה" בחדרי חדרים. 

הפעם אין רשת ביטחון, אין הנחיות ממורים, אין מי ששומר עלי.. זה כמו ללמוד לשחות כתור ילדה כשמחזיקים אותך ואז עוזבים בלי שאת שמה לב, ופתאום את מגלה שאת שוחה לבד.