עד מתי בדידות...?

מתי זה יגמר? איך זה שגידלו אותי אנשים דכאוניים ויצאתי בסדר? 

שוב אני, כמו בגיל 22 ובגיל 17 ובגיל 13 ובגיל 10, וכך הלאה, שוב שואלת את עצמי מדי פעם אם אמא כבר התאבדה או לא. לאט לאט זה קודח לי חור בלב. כמה אפשר? תמיד בסוף היא עוברת הלאה ואני נשארת עם המטענים של כולם. אז אחרי 25 שנים אני כבר יודעת שהבעיה היא לא אני, אבל למה הייתי צריכה לעבור את זה? למה כל הזמן הייתי צריכה להרגיש שאני לא מספיק טובה בשביל לתת לאמא שלי סיבה לחיות? זה כואב כשאמא שלך מסננת אותך בטלפון או לא רוצה להיפגש לארוחה כי היא יותר מדי בדיכאון בשביל לראות אנשים. ואי אפשר לדבר על כלום, אסור להעביר ביקורת, אסור להעיר על כלום, כי היא יותר מדי רגישה בשביל להקשיב. ומה איתי? למה אף אחד לא שם לב כשלא אכלתי כלום בגיל 17? למה אף אחד לא עשה כלום לגבי זה שחתכתי את עצמי מגיל 13 עד גיל 20? איך אפשר לתת לילדה שלך להרוס את עצמה במשך 7 שנים ולהעלים עין??

אני יודעת שדיכאון זה כמו כל מחלה אחרת, שאסור לכעוס כי זאת לא היא מדברת אלא המחלה, אבל גם ילדים להורים חולי סרטן כועסים עליהם לפעמים, לא? ורוב ההורים מוכנים להילחם במחלה ולא להיכנע לה, אם לא בשביל עצמם אז בשביל המשפחה, כי הם לא רוצים שהילדים שלהם יגדלו יתומים. ואני יודעת שזה לא באמת אבל הרגשתי יתומה לפעמים, כאילו שאף אחד לא מוכן להילחם עלי. 

אני מנסה לעבור הלאה. האם אי פעם אצליח? אתמול אכלתי סרטים כל היום ורק חיכיתי לברוח חזרה לחיים שלי שבניתי לבד, ללכת לים ולעבוד על הדברים שלי. אפילו סיימתי לכתוב את הסינפוסיס לפרק א' של הרומן הגראפי שאני חושבת עליו כבר שנתיים והתחלתי לכתוב את פרק ב'. כבר כמעט סיימתי את הקליפ. ולפעמים לנקות את הבית מרגיש לי כמו לנקות את עצמי. אבל נראה לי שלא משנה מה יקרה, אני לנצח ארגיש שאין לי שורשים.