אבולוציה פנטסטית
היא
הייתה הפנטזיה שלי.
היא התחילה את דרכה בפנטזיות שלי בצורה כל כך יפה וטהורה. בהתחלה, בחודשים
הראשונים, יכלתי לשבת שעות ולדמיין את הרגע הקסום בו הכל יסתדר, בו העולם יהיה כמו
שהוא אמור להיות. הייתי מדמיין כיצד אני אומר לה מלים יפות ועדינות, מספר לה כמה
אני אוהב אותה. ממטיר עליה הבטחות של אושר הדדי ואהבה נצחית. מתאר לה אותה כפי שרק
אני רואה אותה, כפי שהיא באמת.-אלוהית. מביט בעיניה הקורנות, מאהבתי, שמשתקפת חזרה
אלי. חולק איתה נשיקות עדינות ובו זמנית מלאות תשוקה. תמימות ותקווה היו המוזות
שלי, בשעה שבניתי לנו עולם קסום עליו לא ידעה דבר.
אך הגיע יום בו התמימות התעייפה. היא הוחלפה במוזה חדשה- תאווה. או, עדיין
דמיינתי רגעים קסומים ומילים יפות, אבל פחות. פינטזתי בעיקר על רגעים אחרים. רגעים
בהם המילים היפות התקצרו, או שלא נאמרו כלל, או שנאמרו בלי לקבל חשיבות כמו פעם. נאמרו
רק בשביל להוביל למטרה האמיתית. היינו עושים אהבה, היינו חולקים רגעים בהם היינו
לישות אחת, והעולם נעלם. בהם אהבתנו קיבלה ביטוי והיינו מאושרים יותר מהמותר לבני
תמותה רגילים- נגענו באלוהות. תקווה ותאווה.
גם התקווה עזבה, וחוזרת לבקר רק לעיתים רחוקות, לרגעים ספורים. במקומה בא
הזעם. נראה היה שהפנטזיות הגיעו לרמת שלמות, נותר רק להגשימן וזה יכל להעשות
בקלות. למה היא לא נותנת להן להתגשם? למה היא מסרבת לתת לעולם המושלם להבנות? זעם.
כעס נוראי שלא איפשר לי יותר אפילו לדמיין את המילים שפעם רציתי להגיד. רק התשוקה
הבוערת יכלה להתבטא עכשיו בדמיוני. רק זיונים בלי רגשות. בעלות במקום שותפות. ניצול
במקום מתן הדדי. אובססיה במקום אהבה. זעם ותאווה, ואפילו זה לא עמד להחזיק.
יאוש. היאוש הגיע כדי להחליף את התאווה
ואפילו להשכיח מעט את הזעם. זה לא יקרה. לעולם לא יקרה. לעולם לא נבנה ביחד את
היופי שדמיינתי, לעולם לא נחלוק ולו רגע אחד שרציתי. ואם לא, מוטב ולא היינו
מכירים, או לפחוות אם היא הייתה נעלמת מחיי. כן, חלמתי על רגעים בהם היא נעלמת
לנצח, נוסעת רחוק, שוקעת בתרדמת, משתגעת ומתאשפזת, נשארת לעולם בודדה. זו תהיה
נחמה קטנה, שאולי תקהה במעט את היאוש. יאוש וזעם.
אבל כמה זמן יכול אדם להכנע ליאוש? כמה זמן יכלתי לחיות כך? להפסיק לחיות
או להפסיק את היאוש? דחקתי את היאוש לפינה אפלה בתודעה, החבאתי אותו רחוק מאחורי
הפנטזיות הרבות, שאת חלקן הוא עצמו עזר לבנות. החבתי אותו ונשארתי לבד עם הזעם. שיחררתי
אותו לעשות כרצונו בעולמות שבניתי ומה שהוא עשה מהם הפחיד אותי. פינטזתי בעזרתו
עליה עלי ועל אלימות. פינטזתי על אכזריות, רציתי להכאיב לה, לקרוע אותה, לרצוח
אותה כי הבנתי שגם אם תעלם מחיי, תהיה לנצח בליבי כל עוד שניינו חיים. פחדתי כל כך
להשאר לבד בראש שלי עם הזעם, כל מה שנותר לי לעשות זה להרוג אותו.
עכשיו נותרתי לבד, כל המוזות שלי נעלמו והשאירו רק את היקומים המקבילים
שבנינו יחד. עכשיו אני לבד ובניתי לי פנטזיה בכוחות עצמי. אני מפנטז על מקום קטן
ויפה, מקום שהוא שלי ולא שלה. אני שם לבד, אבל מאושר. אני רואה את המקום הזה בעיני
רוחי, קבור עמוק בתוך תודעתי, מתחת לערמות של פנטזיות. אני מנסה לפלס את דרכי אליו
אבל הוא מתרחק כשאני מתקרב, נקבר עמוק יותר. אני יודע שאני מחכה לי שם, במקום בו
הותרתי אותי, לפני שנים, במקום בו הייתי אני. אני מחכה לי שם ואני מורעב, נטוש,
גוסס, לא נותר ממני הרבה. לו רק יכלתי להגיע למקום שלי, המקום שקבור מתחת לפנטזיה.
היא הייתה הפנטזיה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
