hey there sexy lama, how would you like to kill all humans?

צוואה

            הוא מסיים לכתוב את המכתב, מניח אותו מתחת למסמך החשוב שהכין מראש בתוך המגירה ששומר בדרך כלל נעולה, סוגר את המגירה, נועל אותה, מניח את המפתחות על השולחן המהודר שלו ודופק לעצמו כדור בראש.

            הבן שלו בשוק כשהוא מקבל את הבשורה, הוא לא בוכה.

 גם בהלוייה החושים שלו עדיין מעורפלים ואין צורך במאמץ מיוחד כדי לא להתחיל לבכות עכשיו. בכל מקרה  אחיו הצעיר ואמו שם, ואחיו לפחות צריך שהוא יהיה חזק. אמו סיימה לבכות כבר מזמן, בתקופה הארוכה אחרי שהיא ואביו התגרשו, כשחשבה שאיש לא רואה או שומע.

הוא יושב בחדר העבודה הישן של אבא שלו ועדיין מסרב להרגיש.מכחיש שמרגיש ומכחיש שמכחיש. הוא בוהה בהבעה ריקה בכמה טיפות מהדם שניתז על שולחן העץ, והעדיף להספג עמוק ולא להשטף. "הלך השולחן" הוא לוחש בשקט בלי לשים לב. הוא כן שם לב, בזווית העין, למפתח קטן ששוכב ליד אחת מרגלי השולחן. הוא מכיר את המפתח הזה, זה הפתח שאביו החזיק תמיד קרוב. הו נזכר איך אביו היה מוציא אותו לפעמים מכיסו ומשחק בו, מגלגל אותו בכף ידו ומגונן עליו כאילו היה היקר לו מכל, יותר מהקריירה, יותר ממשפחתו, יותר ממנו, בנו. רק לרגע היה מוציא אותו, אבל עיניו באותו רגעים נראו כאילו הן רואות חיים שלמים עוברים במקום אחר. עוד בתור ילד הוא ידע מה המפתח הזה פותח. מגירה קטנה בשידה הישנה של אביו, שבילדותו היה מעביר שעות בחלומות בהקיץ על הדברים שאולי מוסתרים בה.

הוא מרים את המפתח בלי לחשוב וניגש לשידה המוכרת. גל בלתי נשלט של התרגשות שוטף אותו: הוא עומד לגלות את האוצר של אביו. שתיצעטפות וכמה תמונות של אישה שלא ראה מימיו. זה הכל? על אחת המעטפות כתובבה המילה "צוואה" על השנייה שם וכתובת. המעטפה השנייה מעניינת אותו הרבה יותר, הוא יודע מיד שהנמענת היא האישה הזרה מהתמונות, וסקרן לגבי הדבר האחרון שהיה לאביו להגיד לאשה זרה, אבל הוא מרגיש מחויבות לקרוא תחילה את הצוואה.

הוא מזהה את כתב ידו של אביו, קורא את השורות הריקות שמלאות בהוראות פרקטיות שיכלו להכתב גם על ידי מחשב. מחפש מילה אחת עם רגש או סיבה או משמעות בשבילו, מילה שיוכל לשמוע בקולו של אביו, אבל בין הדברים שהוריש לו אביו הוא לא מוצא את כל אלה. הוא לא מוצא את ההסברים והסיבות שאביו כנראה לא הרגיש מחיוב לתת, גם לא את הרגש שהתקשה לתת תמיד. הוא קורא עמוד ועובר לעמוד השני שמכיל רק שורה אחת "על המכתב להגיע אל יעדו ואסור שיקרא על ידי איש מלבד הנמענת". עכשיו הוא מרגיש. הוא כועס. הוא יודע שבמכתב המסתורי הזה הוא יוכל למצוא את הסיבות שאביו לא רצה לחלוק איתו, כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתוח את המעטפה, ולאביו לא מגיע שיכב את בקשתו אחרי מה שעשה לו, אבל ידיו רועדות והוא לא מצליח. לא מצליח להביא את עצמו למעשה הזה. הוא לא כזה. במקום זה הוא נותן לדמעה אחת ליפול. הוא כועס ועצוב. כועס ורוצה לקרוע את המכתב, לשרוף אותו. אם הוא לא ידע את הסיבות, איש לא ידע. אבל במקום זה הוא הוא מזיל עוד דמעה, ועוד אחת, ושטף ויבבות חנוקות. אביו עזב אותו שוב.

הכתובת שונה, אפילו שם המשפחה, אבל הוא מוצא אותה ומניח את המכתב במו ידיו בתיבת הדואר שלה. הוא מסתתר לא הרחק ומחכה שהיא תאסוף את המכתב. היא לא כפי שהיא הייתה בתמונות. היא מבוגרת הרבה יותר. יכול להיות שאביו שמר את התמונות האלה כל כך הרבה שנים?

היא סקרנית כשהיא רואה על המעטפה את שם הנעורים שלה. היא הולכת ישר לחדר השינה שלה, אפילו שוכחת להגיד שלום לבנה שחזר מבית הספר. היא סוגרת את הדלת, פותחת את המעטפה ומתחילה לקרוא.

לאהובתי

אהובתי-איזו מילה יפה. האהובה שלי. איך אני יכול להעז לקרוא לך האהבה שלי כשהובהר לי כבר מזמן שאת לא? את מרשה לי לקרוא לך שלי למשך הזמן הקצר בו תקראי את המכתב האחרון שלי אליך?

המכתב האחרון בגלל שכשאת תקראי אותו, אם תקראי אותו, אני כבר אהיה מת (את זוכרת את הנטייה שלי לדרמתיות? היא נעלמה יחד איתך. היית מאמינה שאף אחד שהכיר אותי מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה לא יגיד עלי לעולם שאני דרמתי או בכלל רגיש?).

יש כל כך הרבה שאני רוצה להגיד לך, כל כך הרבה דברים שרציתי לשאול, ומעט מדי מילים. אפילו עכשיו אני מתקשה למצוא את המילים ולכן כנראה לא  אומר את מה שרציתי, ועל כך אני בכנות מצטער.

אז מה שלומך? אני תמיד חושב עליך. איפה את? מה את עושה? אני עדיין קיים בשבילך? הכל בטח השתנה בחייך בשנים האלה, שנראות לפעמיםכמו כמה רגעים, שעברו מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה לפני נצח. אבל את כבר לא יכולה לענות לי, אהובתי, נכון? רוצה אולי לשמוע עליי?

התחתנתי. היא הייתה מטורפת עליי, נראה לי שהיא עדיין אוהבת אותי אבל אני לא בטוח. התגרשנו לפני שנים. יש לנו גם שני ילדים. חשבתי שלהתחתן עם מישהי אחרת ישכיח אותך. אחרי שזה לא קרה חשבתי שילדים משותפים איתה יצליחו, אבל אחרי שהשני נולד ראיתי שגם זה לא יצליח והתגרשנו. מעולם לא נתתי לילדים שלי את האהבה שהיו ראוים לה, הם פשוט לא היו מספיק חשובים, לא הדבר הכי חשוב, אבל עדיין אהבתי אותם מאוד. את חושבת שאני הפכתי לאדם נורא? את שונאת אותי יותר? מרחמת עליי יותר?

זה פחות או יותר כל מה שקרה מאז שהתראנו, אהובתי. זה ועזיבתי את העולם, אבל לא אשעמם אותך בפרטים על כך.

את מאמינה בחיים אחרי המוות או בגלגול נשמות? או שאולי את מאמינה שלא נשאר דבר מלבד הבשר שמתעכל? אם אחת מהאפשרויות הראשונות נכונה, אולי ניפגש שוב בגהנום או בחיים אחרים, כששנינו נהיה שונים ואולי נהיה מתאמים יותר זה לזו. אם האפשרות האחרונה נכונה, אני רוצה להאמין שחלק קטן ממני נשאר לפחות במכתב הזה.

דעי לך ששברת אותי. מאז שהתאהבנו מת הסיכוי שאמצא לי שלווה בלעדיך. במקום שלווה יכלתי לקוות רק לקהות חושים שוחקת, וממנה היה לי שפע. עם זאת דעי שאני לא כועס יותר, לא מאשים. דעי שאני עדיין אוהב אותך. את שונאת אותי יותר על זה שכעסתי עלייך פעם?

אני מקווה שלפחות חימם את ליבך לדעת שאת העושר האמיתי שלי הותרתי לך, את כל האהבה שלי. זו הצוואה האמיתי שלי, ובה אני מצווה רק דבר אחד: אני מצווה לך חיים ארוכים ומאושרים.

זהו. נותר בי עוד עולם שלם שאני רוצה לחלוק איתך, אך לא נותרו עוד מילים, אהובתי.

אני מפציר בך לא לשכוח אותי, לא לשכוח שאהבתי אותך. אני מבקש שתשמרי את המכתב הזה, שיהיה לך לזיכרון ולי למצבה. כל מה שהייתי וכל מה שנותר ממני הם שלך.

היי שלום, אהובתי

אני שלך גם במותי

            היא מניחה את המכתב ומוחה דמעות מעיניה. היא כל כך כועסת שהיא בוכה. כועסת ומרחמת על עצמה. הוא שוב מאז לעשות לה את זה, הבנזונה. האידיוט הזה, אפילו אחרי כל השנים שלא שמעה ממנו, אפילו במותו, מנסה לגרום לה להרגיש אשמה במשהו, ועוד מכחיש שזה מה שהוא עושה. למה מגיע לה להתמודד עם החרא הזה?

            היא זורקת את המכתב המגוכח הזה לפח, ומקווה לשכוח במהרה את התזכורת להכרות המצערת שלא חשבה עליה כבר שנים. לפחות עכשיו היא יכולה לומר לעצמה בלב שלם ובודאות מוחלטת: "ברוך שפתרנו!".

            ברגע שהיא סוגרת אחריה את דלת חדר השינה היא שומעת את בעלה נכנס הבייתה, אפילו אחרי כל השנים איתו, היא עדיין מתרגשת כשהוא קרוב. היא כבר חצי שכחה את השטות הקטנה שעיצבנה אותה.