פגישות
בעתיד הרחוק, שנים מעכשיו, נפגשנו
במקרה, אני ואת. כמעט וחלפת על פני ברחוב כבר והיינו יכולים לא להפגש עוד שנים או
אולי אפילו לעולם לא, אבל במקום זה זיהית אותי ופנית אלי. היית נחמדה, אפילו זייפת
חיוך של אושר כן לנוכח הפגישה המקרית הזאת. היית מקסימה, אני הייתי קר. החלפנו
טלפונים כאילו אנחנו באמת מתכוונים לחדש את הקשר. עדכונו זו את זה לגבי חיינו
כאילו אפשר לדחוס שנים לפסקה. כשנפרדנו והלכנו לדרכנו השונות שוב, החיוך העקום
שזייפתי שוב לא השתווה לשלך.
הייתי צריך לעבור למדרכה הנגדית עוד ברגע שזיהיתי אותך ממרחק גדול בין כל
האנשים.
כעסתי עלייך מסיבה כלשהי, כמו פעם. כעסתי כל כך שמרוב מחשבות על כך לא
שמתי לב שהגעתי כבר לחדר המדרגות של הבניין בו נמצאת דירתי הריקה. נראה שהשלט
הדהוי עם הכיתוב "מעלית לא תקינה" לא יכל שלא להופיע ביום שכזה, שגם ככה
כבר נהרס מבחינתי, וכך מצאתי את עצמי מטפס באיטיות ברגל לקומה האחרונה בבניין.
מגרם המדרגות האחרון הבחנתי בדמות
של אישה לא מוכרת שעמדה ליד הדלת שלי. המשכתי במעלה המדרגות, והיא הביטה בי
בסבלנות. לפתע היא נראתה מוכרת, אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי, היא הייתה האישה היפה
ביותר שראיתי בחיי, יפה כמו שהאישה שפגשתי לפני כמה דקות ברחוב יפה בשבילי, ויופי
כזה אי-אפשר לשכוח.
היא חייכה אלי בביישנות ואמרה לי
שלום.
"שלום גם לך", פניתי אליה,
מחייך מתוך הרגל את מה שאני מחשיב לחיוך מפתה. "אני מכיר אותך מאיזה
מקום?"
הצחוק השקט והקצר שלה המיס את ליבי.
"אני לא חושבת שאתה רוצה ללכת איתי בכיוון הזה, אבל אם כבר שאלת, אפשר לאמר
שכבר נפגשנו, אפילו יותר מפעם אחת."
"אז אולי תגידי לי איך קוראים לך
ואני אזכר" השבתי בלי להפסיק לחייך אפילו לרגע.
"השם שלי לא יעזור לך להבין מה
אני"
התשובה המוזרה לא באמת הפריעה לי, זו
לא תהיה הבחורה המוזרה הראשונה שהכרתי, ואף אחת אחרת לא הייתה כזאת יפה "'מה
את?', זה ניסוח מעניין, רק נפגשנו ואת כבר כזאת עמוקה"
"אני תמיד עמוקה, אומרים שזה אחד
הפגמים שלי" לקראת סוף המשפט קולה הפך ללחישה עד שלא יכלתי לשמוע את המילה
האחרונה שאמרה, אבל יכלתי לקרוא את שמי על שפתיה.
"אז אנחנו באמת מכירים, אה? ואת
אפילו לא מוכנה להגיד לי את שמך?" העפתי מבט בשעון, השעה הייתה קצת אחרי שש
אבל לפתע הרגשתי מאוד עייף ורוצה לישון.
"אתה נראה לי קצת עייף. אני
אעזוב אותך שוב בקרוב ואתן לך לנוח. רציתי רק לבקש ממך סליחה על הכל, כולל הפגישה
המקרית שהייתה לך בדרך לכאן."
התגובה שלי להפתעה ולפחד היא כמו
התגובה שלי לרוב הרגשות האחרים- מעבר מהיר לכעס.
"מה? את עוקבת אחרי? מי את בכלל? אני קורא למשטרה. את לא יכולה…"
באותו רגע הבטתי ישירות לתוך עיניה- לתוך תוגה אינסופית וזיהיתי אותה באמת.
"את…"
"כן, אני שמחה שאתה לא מתכחש לי
יותר, יקירי."
"אבל למה? למה חזרת עכשיו שוב?
חזרת להכאיב לי עוד? לכי מפה."
"אני לא יכולה, אתה החזרת אותי
אליך, אתה והפגישה שלך"
"לא התכוונתי", לחשתי, רמז לדמעות בקולי. "אני לא יכול
לסבול אותך יותר. לא שוב. לא עוד. לכי".
"אני אלך, אם תגיד שאתה סולח לי,
שאתה לא שונא אותי יותר."
"למה אני?" הדמעה הראשונה
בורחת. "למה את גורמת לי לבכות שוב? בכיתי נהרות שלמים בגללך כבר."
"ואתה לא הראשון"
"אז למה אני? למה שוב".
"אני מקווה שתהיה האחרון. סלח
לי. אהוב אותי. אני רואה את זה בך, איש מעולם לא היה כה קרוב אלי, מזמן לא פגשתי
אדם שהיה כה קרוב לסלוח לי" הקול שלה נשבר שוב ושוב בשעה שאמרה את המילים
הללו, אבל היא לא הזילה ולו דמעה אחת.
"לא סולח. תסבלי כמוני וכמו
כולם, תבכי כמו כולם."
"אני לא יכולה לבכות עד שיסלחו לי. אני לא יכולה גם לישון, ולא יכולה
להפסיק לרדוף ולהרדף עד שיסלחו לי." כמעט והבנתי אותה באותו רגע, כמעט
והצלחתי במקום בו נכלו כולם משחר האנושות, עוד רגע עמדתי לראות בעיניה את ליבה ואת
מהותה. לו רק לא הציפו הדמעות את עיני באותו רגע. "או... אני מבינה. אני מצטערת,
אפילו עכשיו אני כבר רואה שלא תהיה אתה זה שיסלח לי. אאזוב אותך עכשיו ואמשיך
לחפש, אבל בכל זאת אצטרך להשאר איתך."
"אני יודע, גם אני מצטער."
"אני סולחת." היא אומרת,
ונראה שהיא עומדת לעזוב.
"חכי. למה שלא תגרמי לי לאהוב
אותך."
"אני לא יכולה, זו אחת המגבלות
שלי"
"אז תגרמי לי להפסיק לאהוב אותה,
ואני אתאהב בך בעצמי" חייכתי מבעד למסך הדמעות.
"זו המגבלה השנייה".
"אז ככה זה נגמר."
"כן" היא מחייכת אלי חיוך
אמהי. "ככה זה נגמר, וככה זה תמיד נגמר, ועכשיו אני אנשק אותך במצח והכל יהיה
בסדר, עד הפעם הבאה". היא מרכינה את ראשי ונושקת לי, אני נשען על כתפה ובוכה
לתוכה.
"אני מצטער. אני מצטער שלא סלחתי
לך"
"זה בסדר, לא נורא"
אני מרים את ראשי ורואה שהיא שוב
דואכת.
"חכי, בכל זאת, לא הסברת לי, מה
את?"
"אני חלק מאותו כח שרוצה תמיד
לעשות טוב, ובסוף עושה רק רע". אמרה ונעלמה.
הבטתי בשעון וראיתי שהשעה קצת אחרי
שש. שקעתי במחשבות כעוסות על הפגישה שהייתה לי היום ברחוב. הפגישה היחידה שאני
זוכר שהייתה לי באותו יום, בעוד שנים מעכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
