לפעמים להישאר ער 3 ימים ברציפות לשבת בחדר ולשמוע שירים ישנים פשוט עושה את העבודה.

לפעמים פשוט צריך לתת לדמעות לרדת.

חשבתי שאם אני אמשיך להגיד לכולם שהכל בסדר.. הכל יהיה בסדר, לפחות כלפי חוץ..

אני לא יכול לשקר לעצמי, גם כשאני מנסה להסתיר רואים הכל עליי.

חייתי הרבה זמן בתחושה שכל העולם רואה אותי, שכולם מסתכלים עליי..

אני מבין עכשיו שזה טימטום לחשוב ככה וזה לא אמיתי, אבל כשאתה פגוע ואתה מסתיר ואתה מתחבא,

לא משנה מי יהיה לידך, אתה תרגיש הכי חשוף לידו..

פעם כשהייתי בפייסבוק היו הרבה פוסטים שעסקו בצביעות ובמסיכות שאנשים אוהבים ללבוש מדי פעם..

כאילו שזה דבר שלילי לשים מסיכה או להתעטף בשכבות של שקרים לבנים..

זה הכי בסדר, כל עוד זה לא פוגע באף אחד. בנאדם משתמש בהגנות כשקשה..

וכשההגנה יורדת ואתה נחשף - פה מתגלה הכוח האמיתי.

 תמיד הייתי שומר בפנים. לא משתף אף אחד במה שבאמת עובר עליי.

היו אנשים בודדים שסמכתי עליהם אבל הבנאדם הכי קרוב אליך הוא גם זה שיכול לפגוע בך הכי חזק.

ופגעו בי.. אבל זה שייך לעבר.

תמיד פחדתי לשתף, "לא להוציא כביסה מלוכלכת החוצה", ' מה אחרים יגידו ' ,"אני רוצה להיות נורמאלי"..

כאילו להגן על עצמי ועל המשפחה שלי מאיך שהסביבה עלולה להגיב.

אז התחבאתי.

זה מגיע למצב שאתה מאבד את עצמך.. מי אני? מה אני??

וכדי להמשיך עם ההסתרה אתה מפתח זהות שמתאימה לסביבה שלך.

גם אם זה אומר לוותר על התשוקות שלך, על השמחת חיים, על מי שאתה .

למה כל כך קשה לי לחשוף פה? למה קשה לי להתבטא?

זה בגלל שכל החיים שלי היה מישהו שהשתיק אותי? מישהו שהעביר עליי ביקורת שלילית כל הזמן? מישהו שלא הפסיק לבחון אותי?

 למה כל החיים שלי הייתי צריך לתת דין וחשבון לאדם שלא רוצה בי?

אני כבר לא נותן לו דין וחשבון.. משתדל שלא.

 היה איזה "פיצוצון" קטן בחמישי שעבר.. הוא ממש השתולל וצעק וקילל..

אם יהיה לי כוח לצטט את כל מה שהיה בלי תחושת בחילה וגועל אז אולי אני אעשה את זה יותר מאוחר.

יצאתי מהבית לקחתי תסיגריות שלי התקשרתי לידידה טובה וישבנו לדבר.. אולי זאת הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי בוכה.

סיימתי תקופסא, הלכתי לידידה אחרת כי ההיא הייתה צריכה לנקות לפסח.. נשארתי אצלה עד 12 בלילה בערך וחזרתי הבייתה.

הוא חזר עם אימא, כנראה חשבה שלהוציא אותו מהבית ירגיע אותו או משהו...

למה כל הזמן צריך להתחבא ולסתום כדי שהוא יהיה בשקט?! כדי שהוא לא יתחיל להשתגע..

כי זה מתחיל מההערות המטומטמות שלו.. מהיוזמות המשונות שהוא לוקח על עצמו

(כלור במקום סבון כלים, חומר לניקוי אסלות כדי לנקות חלונות, לטגן כנפיים עם כורכום וכו'... זה נשמע כאילו הוא סתם טיפש אבל זה כבר בקטע חולני..)

 ונגמר בקללות וצעקות בלי פרופורציות שבירת דברים בבית ואולי גם כמה קטנות וגדולות לילדים שלו.

בקיצור תמיד צריך לשתוק כדי שהוא יהיה מרוצה, כדי שהוא לא יתפרץ  על כל הבית.

אני רואה את אח שלי הקטן שהוא עוד מעט יהיה בן 16.. עם התקפי "זעם" ושינויים קיצוניים בהתנהגות משמחה לעצבים מכעס לצומי וכו'...

אני מודה שלא עשיתי עבודה טובה בלהיות אח גדול בשבילו. להשתמש בדמות אב שאין לי כתירוץ ממש לא יכפר על זה.

אבל אני בניגוד אליו, כבר לא ילד. אני סבלתי המון, אני ביטלתי תחיים שלי כדי שאותו בנאדם לא יתפרץ עליי או יקלל או יבקר אותי..

אני לא ביטלתי תחיים שלי כדי שהוא יחיה - וזה משהו שאני מבין רק בזמן האחרון..

אני חייתי במחשבה שאני הבעיה בבית... יצא לי לשמוע אותם לא פעם אחת עושים קידוש בשישי בלעדיי...

ואותו תורם זרע נשמע הרבה יותר משוחרר ושמח כשאני לא ליד השולחן...

גם כשהוא חשב שאני לא שומע אותו... שמעתי שיחות שלו עם אימא שלי ועם אחרים...

שמעתי תהתבטאויות המגעילות שלו והסלידה שלו ממני, הבכור שלו.

בסדר, מצד אחד אפשר להגיד שזה מקרה פסיכולוגי, שהוא תקוע בגיל מסויים ומסרב להתבגר...

אבל זה מעבר לזה, הוא לא בנאדם צעיר וגדול ממני ב 30 שנה בערך.. ועדיין מתנהג כמו לא יודע מה.

הוא היה צריך טיפול מזמן, עכשיו לא נראלי שזה יעזור.

להשליט בי טרור במשך כל כך הרבה שנים. יש שאומרים לי שאני בנאדם חזק.

לשתוק זה חוזק? להתחבא? להסתתר? זה ממש לא חוזק בעיניי...  ואני אמשיך לספוג, כי כרגע אני צריך בית,

אני רוצה לעזור לעצמי ביותר מדרך אחת אבל שום דבר לא בא לידי ביטוי כשאני בבית הזה

אני לא מפסיק לפחד

הרבה מחשבות רצות לי בראש עכשיו כשהעליתי את הפחד  ..   

 זכרונות מהצבא ... גשם.. הכל קודר.. ואני מעשן סיגריה בחוץ, כי לא אכפת לי.

לשבת במקומות שאף אחד לא יראה ולהזיל דמעה או שניים ואז לצאת ולחייך לעולם כאילו הכל בסדר.

לסגור תדלת ולשקוע במחשבות כשאני משקיף על הרחוב מולי... לעצום עיניים ולהירדם לכמה דקות...

להסתכל לאנשים שאני אוהב בעיניים ולהרגיש את הלב שלי רועד בפנים :)

עם כל הסבל והקושי בצבא... החברים הכי טובים באו משם :)

הייתי סוגר לילות ושבתות כי הייתי מעדיף לסגור בבסיס ולא בבית עם הצביעות של יום שישי.. עם הצביעות בכלל...

הייתי חייב קצת אמת בחיים שלי.. כאילו פאקינג לגלות את עצמי איכשהו.. להוריד תשכבות של הצבע ולגלות מי אני באמת !

בצבא אחרי שנים של שתיקה עצבנית והתנהגות חייזרית משהו... שרתי...

אולי זה משהו שבא בקלות לאנשים.. לזמזם שירים שאוהבים או לשיר ביחד עם שיר שמתנגן לו ברקע...

לי ממש לא... אני חסמתי את עצמי מגיל 13 פלוס מינוס.. אז קיבלתי ביקורת גם מהסביבה ה"חמה" שלמדתי בה ולא רק ממנו.

פתאום לקבל פידבק שלילי על מה אני שומע ואיך אני נראה ולמה אני מתנהג ככה... פתאום היו עוד אנשים שניתחו אותי...

הרגשתי מכוער. הרגשתי לא שייך. כל הזמן הפריעה לו המוזיקה שאני שומע "הזונות" כמו שהוא היה אוהב לכנות את אותן זמרות ..

הוא קם עכשיו.. אין לי מילים לתאר את תחושת הגועל שעוברת בי עכשיו.

בקיצור אני יכול עוד להמשיך ולחפור על כמה שרע לי בחיים ומר לי ומחשבות על מוות ובלה בלה בלה.. אבל ממש לא!

מחשבות אובדניות היו... בצבא בעיקר וזה נגמר עכשיו. אין בי שום רצון לחזור למקום החשוך הזה.

אני אמצא את הכוחות ואני אקח את עצמי למקום רחוק שיהיה לי טוב בו בעזרת השם. .  [דרך אגב גם האמונה שלי התערערה קצת וזה לא טוב]

אני אמצא עבודה ואני אקרע תתחת ואני אעשה כסף ואני אחרוש את אילת ואולי בהמשך גם אוציא מקצוע לחיים נראה...

בנתיים... לספוג?

יש בי צד שרוצה לדבר ורוצה לצעוק ולהוציא הכל.. אבל אני מפחד כוסעמקקקק

אני מקווה שאצליח לישון עכשיו.. לילה טוב .