יום הבחירות היה יום קר, גשום, סוער. במשך משהו כמו 16 שעות עמדתי עם שלט של התנועה הירוקה-מימד רק בשביל שהם לא יעברו את אחוז החסימה, ורק בשביל לגלות בספירת הקולות של קלפי מס' 141 שמתוך 286 מעטפות, 122 הצביעו ליברמן. אני הצבעתי מרצ, אגב. הייתה לי התלבטות בינם לבין חד"ש ואני קצת מתחרטת שלא הלכתי קיצוני. כי לפעמים קיצוני זה טוב, במיוחד במדינה שצריכה שינוי כל כך קיצוני בכל תחום שהממשלה עוסקת בו, אבל מסתבר שלא כולם חושבים ככה. הרוב מעדיפים לשים סרט כתום אטום על העיניים ולהסתובב איתו כל היום, כל הלילה, כל החיים- החל מילדות ועד הזקנה.
אתמול יצא לי לדבר עם אחד שעבד מטעם הליכוד על נושאים פוליטיים, כמובן. הוא היה מלא בחשיבות עצמית כי הוא בן 26, והוא עשה צבא והוא אחרי תואר באוניברסיטה, ואני בת 18, עוד לא סיימתי תיכון, עוד לא התגייסתי, ואני עוד לא יודעת כלום מהחיים שלי, לפי השקפת עולמו, כמובן. בשיחה הזו נזרק המשפט "אין לך זכות להביע דעה אם אין לך פתרון לבעייה שאת מעלה". אז מה? להתכופף? להתעלם? להשאר אדישה? תקפצו לי. שכל הימנים יקפצו לי ויעשו מה שהם רוצים. תהרסו את המדינה שלכם, כי אני כבר לא מרגישה שזו המדינה שלי. כי במדינה שלי אני יכולה לבוא לידי ביטוי. הפרט יכול להתבטא, גם אם הוא מיעוט. את המיעוט לא דורסים, כי הוא חלק מהמדינה. כשזה קורה, זה כאילו שהמיעוט לא נחשב יותר. לא חלק מהמדינה. אני לא חלק מהמדינה, אם ככה.
בנוסף להתנשאות הזאת נתקלתי בפעילי חד"ש, ועל אחד מהם התנפל פעיל של ליברמן ויחד איתו כל האנשים שהיו מסביב. תמונת מצב של החברה שלנו. תמונת מצב עגומה ביותר, כמו שציינתי מקודם. מיעוט חלש, נדרס, מדוכא. ימין דורסני, אימתני, מאיים. אני בחרתי מרצ לא כי אני פוחדת מהימין, אלא כי אני מאמינה במשנה שלהם. אני מתחרטת שלא בחרתי חד"ש גם בגלל השינוי הקיצוני שצריך, ומהר, וגם כי מרצ לא עושים הרבה מדי.
אני לא יודעת מה אני אעשה בעתיד. הרגשות שלי בקשר לגיוס לצה"ל הם שליליים. אני לא רוצה להתגייס. אני לא רוצה שיתנו לי מספר, אני לא רוצה לקבל פקודות ומרות ממישהו שגדול ממני בשנה עד שנה וחצי, אני לא רוצה שיטרטרו אותי, אני לא רוצה ללבוש מדים, אני לא רוצה לא להטיל ספק, אני לא רוצה לשרת גוף שאומר שאסור להביע דעות פוליטיות בו, אבל הגוף עצמו פוליטי בצורה מובהקת. אני לא רוצה לשרת צבא כובש. אני לא רוצה לתרום למערכת כזאת. מה גם, שאני לא יודעת איפה העתיד שלי בתוך המדינה הזאת, פיזית. אני מנחשת שהתשובה תנתן רק עוד כמה שנים. עד אז אני יכולה רק לקוות שיהיה פה פיכוח של אזרחים עם סרטים כתומים אטומים לאור על העיניים, ופיקוח על הגזענות המתחזקת, על החוסר הומניטריות, על האוטומטיות, על השנאה. הלא גם בתנ"ך נכתב שהערבים הגיעו מישמעאל [לפחות ככה למדתי], שהגיע מאברהם, והיהודים מיצחק. אנחנו אחים, ואנחנו נלחמים אחד בשני. זו מלחמת אחים שיש להפסיקה.
גלעד שליט יחכה, בנתיים. בסוף הוא יהפוך לאגדה, במובן הרע של המילה, כמו רון ארד. כי זה מה שיציל אותו, פרוייקטים באומנות ועצומות [אף על פי שאני חותמת על כל אחת ואחת]. חייל שנאמן לצה"ל לא מקבל נאמנות מלאה חזרה. כואב, עצוב, נכון.
זה פוסט אבל על מדינה לא צודקת, שהוקמה בדרך לא צודקת, ואין פה הרבה חכמים. צר לי. צר לי המקום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
