עוד שבוע אני מתגייסת. כן, אני אזרוק את הפצצה על ההתחלה. אני מתגייסת ברגשות הכי קשים שרק אפשר. מבחינה אידיאולוגית [כבר ברור לכולם למה] ומבחינה רגשית [מי יודע טוב יותר מלירוי...]. קשה לי עם זה שיצרחו עליי מה לעשות, מה להביא, מתי לעשות ואיך ובכמה זמן. קשה לי עם זה שאני אצטרך ללבוש מדים, שיידעו עליי כ"כ הרבה דברים שאני לא רוצה שיידעו [סיווג בטחוני ארור] ולא רק עליי, אלא גם על האנשים הקרובים אליי.
אם ההעברה תצליח, והסיכוי שהיא תכשל הוא קטן, אני הולכת להיות חלק מפרוייקט "עתידים" [שהוא חלק מחיל המודיעין, אף על פי שאין לפעילות שלו שום קשר לפעילות החייל.]. בקצרה, הפרוייקט נועד לגייס עתודאים משכונות מצוקה ומהפריפריות, לתמוך בהם בזמן הלימודים ולעשות הכל בשביל שלא ינשרו מהעתודה. יש כמובן פרוייקטים שעוסקים ב"קדם עתידים" שזה אומר לטפל גם בכאלה שעדיין תלמידים ומיועדים לפרוייקט. העבודה בעיקר עם אנשים, מול אנשים, עבודה של תמיכה וקבלת החלטות שבאמת משפיעות על חיים של אנשים. זה באמת עדיף לי על להיות בכלל צה"לי, משהו חסר טעם שאני אשרוף בו שנתיים מבלי לקבל תגמול על השירות. אני באמת מאמינה במטרה של הפרוייקט, שהיא לדחוף את השוליים אל המרכז, ואני יודעת שהולכת להיות לי סביבה מדהימה ותומכת, מילה של סיגל נאור פרלמן, המורה הכי מדהימה שהייתה לי אי פעם [שבזכותה גם הגעתי לשם, כי בעלה אחראי על החלק בפרוייקט שהוא חלק מהצבא]. מילה שלי. אז אני מתגייסת עם רגשות קשים [והולכת להוריד את האנדרגראונד הנאמן שלי, ג'ים, שמעולם לא עשה לי אינפקציה, ושהחלים תוך שלושה ימים. כמובן שאני אחדש אותו, אגב.], אבל אני משתדלת להיות אופטימית. אני פוחדת להשתנות במהלך הצבא, אבל רק הזמן יעשה את שלו ואני לא יכולה לראות את העתיד, אז אני אצטרך להיות פתוחה לדברים ולזרום עם מה שקורה, כי אין טעם להתנגד. שינוי באנשים זו עובדה. [לא, זה לא אומר שאני אהפוך לימנית. ביום שזה יקרה, אני אודה לכם אם תשלחו אותי באופן בהול לפסיכולוג, מהפנט, פסיכיאטר, וכל החרטטנים האחרים חוץ מאנשי הדת בשביל שישנו אותי].
אתמול סיימתי רשמית את הבגרויות. הן לא היו כאלה סיוט בשבילי [גם לא שאלון 005, שאני (לא כל כך) גאה לומר שעשיתי אותו לא פחות (ולא יותר!!!) מ-4 פעמים (וכל פעם הציון יורד עוד קצת)], למען האמת, ואני בטוחה שכולן הלכו לי טוב. אבל העניין הוא, שזה כבר כ"כ מאחוריי. אני כבר כ"כ מעבר לכל מה שנקרא בי"ס, מערכת חינוך כושלת,מסגרת כזאת. זה כבר לא מדבר אליי. אם הייתה לי האפשרות הייתי בוחרת לעשות בגרות אקסטרנית, כי אני יודעת שבי"ס יותר טוב מליאו באק אני לא אמצא, וליאו באק הוא בי"ס גרוע. מאד. אני לא יכולה להתחרט יותר על 3 השנים ששרפתי במקום הזה. אבל מה שהיה היה, וסיימתי את כיתה י"ב עם 3 תעודות הצטיינות שונות [שאין להן משמעות עבור האוניברסיטה], עם ציון פסיכומטרי בלתי מספיק בעליל בשביל לימודי פסיכולוגיה [כי רק מזה אני באמת יכולה להתפרנס] ועם אותה כמות של אנשים קרובים שהייתה לי כשנכנסתי לתיכון. יש רק כמה דברים בודדים שאני יכולה לזכור לטובה מהבי"ס שקרו במהלך התקופה הזו- השביתה בת החודשיים בשנה שעברה [עם כל מה שהיא הביאה איתה], סמינר דמוקרטיה [ששינה לי את החיים, באמת], סיגל נאור פרלמן [ששינתה לי גם כן הרבה מאד השקפות], וכמובן מסיבות הסיום והנשף [כן כן, אני בשמלה ובעקבים (שלא נעלתי כמעט כל הערב)].
ומה אני יכולה לספר מעבר לזה על מי שאני עכשיו? קוראים לי טל. אני בת 18 ותכף 7 חודשים. אני גרה בחיפה. יש לי כבר כמעט 8 חודשים חבר מדהים בשם לירוי, שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו, במיוחד בתקופה המטורפת הזאת. אני יודעת שאנחנו הולכים להמשך עוד כל כך הרבה זמן, כי פשוט טוב לנו ביחד, והכל רגוע ושלו בעולם של שנינו כשאנחנו ביחד. נכון, אנחנו רבים הרבה, אבל כל דבר שקורה רק מקרב אותנו יותר, ואני חושבת שבסופו של דבר כל ההתגברויות על הריבים רק מחזקות אותנו. עברתי טסט ראשון ביום ההולדת שלי לפני כמעט 7 חודשים [אחרי 3 שעות שינה והאנגאוובר מטורף], והספקתי לדפוק את האוטו ביום הראשון שבו נגמר לי המלווה.אני שמאלנית קיצונית, אתאיסטית אדוקה במיוחד, לא מאמינה בדתות ובלאומיות, כמעט פציפיסטית, ולא רואה את עצמי חיה במדינה הזו בעתיד. אני שונאת כשאנשים מזלזלים בי ובדעות שלי, ולכן אני לא מזלזלת בדעות של אחרים. כתיבה זה פורקן, זה בית, זה טבעי בעיניי. כשאני אשתחרר מהצבא אני [נכון לעכשיו] מתכננת לצאת מהבית של ההורים, למצוא דירה משלי, לעשות נייפ [עגיל שטח בעורף] וקעקוע מאחורי האוזן של הכיתוב memento mori. אני אוהבת עצמאות ופרטיות, וקנאית לדברים האלה. מי שמכיר אותי יודע שעברה עליי תקופה קשה מאד וארוכה מאד, שיש חלקים מסויימים שעדיין לא שלמים ולא מונחים במקום, אבל למדתי על בשרי שהזמן מרפא הכל. בתקופה הזאת עברתי כ"כ הרבה שינויים והתבגרתי כ"כ הרבה, ככה שאני גאה להגיד שאני בן אדם אחר לגמרי. בנתיים אני מסתכלת קדימה, מקווה לטוב, אבל לא שוכחת להשאיר את הרגליים שלי על האדמה. לא חיים מאידיאלים ומחלומות.
עד כאן,
טל.
כינוי:
טוּל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
