היא הייתה ילדה כל כך יפה וחמודה. היו לה ידיים קטנות, רגליים קטנות. היו לה את האצבעות המתוקות האלה שפשוט רצית לנשק. היה לה את החיוך המקסים שחשף שיניים חמודות וקטנות. היה לה ניצוץ בעיניים שהאיר את העולם. הניצוץ הזה האיר כל חדר שהיא נכנסה אליו, כל אדם שהיא הסתכלה עליו, כל פרח שבהתה בו. החיוך שלה היה האור של העולם. הצחוק שלה היה המוזיקה. הנשימות שלה היו הסיבה לחיות. היא הייתה כל כך תמימה. הייתה מסתובבת בעולם, אוהבת כל פרח, אוהבת כל פרפר, אוהבת כל איש.
בלילות הייתה יושבת ובוהה בדלתה הסגורה ומחכה. כל כך רצתה שמישהו ייכנס, יתיישב בשקט ליד מיטתה, יעטוף את כל גופה הקטן, ינשק ברכות את מצחה וילחש בשקט באוזנה "אני אוהב אותך"...ויתכוון לזה. כל מילה תביע את כל האהבה שהוא חש אליה. גלי הקול העדינים שייצאו מפיו ייגעו קלות באוזנה והאהבה שלו תחדור אליה. הוא ישקיע את כל נשמתו, את כל כוחו בהגיית שלושת המילים הפשוטות האלה, רק כדי שתוכל להבין כמה הוא אוהב אותה. רק כדי שתוכל לדעת. זרועותיו יעטפו אותה בחום בלתי יתואר, יאחזו בה חזק וטוב, שפתיו המתוקות ינשקו לה כאילו הנשיקה הזאת היא כל מה שיש לו לתת לה והוא ילחש באוזניה "אני אוהב אותך" כאילו כל מה שהוא רוצה זה שהיא תדע. והיא תדע שהוא אוהב אותה. שהוא מתכוון לזה. כל כולו יתכוון לזה.
כל לילה דמיינה איך הדלת עץ של חדרה המעוצב נפתחת בשקט ודרכה נכנס אותו אדם, מחבק את גופה החם ובכל רגע של מגע ביניהם הוא מביע את כל מה שהוא חש, את כל האהבה הבלתי נשלטת שהוא מרגיש אליה. גופם המחוברים יוצרים עצם אחד. הוויה אחת של אהבה. קולו הלוחש נותן לה את הנשמה שלו, את כל מה שהוא מכיל בתוכו, כל האדם שהוא, שאוהב אותה. זרועותיו מוחצים את גופה אליו, הוא מחבק אותה כל כך חזק, כאילו הוא מפחד שתברח. נשיקתו נוגעת קלות בצחה, כאילו הוא מפחד ששפתיו יטמאו את הטוהר המקסים של האדם שהיא. קולו לוחש בשקט לאוזנה כדי שתשמע ותחוש את כל העוצמה של כל האהבה שהוא חש אליה.
כל לילה חיכתה לו. לעיתים הייתה ממקדת את האדם הזה באדם מסוים, אך לרוב הייתה מחכה לאותו אדם זר, אותו אדם שהיא בחיים לא פגשה, שייכנס ויגיד לה "אני אוהב אותך"... וגם יתכוון לזה.
והיא הייתה מוקפת כל היום בהר של אנשים שהיו מוכנים למות בשבילה. בקהל של אנשים שחיבקו אותה ונישקו אותה. אלפי אנשים שסיפרו לה על אהבתם כלפיה. אך אף אחד לא לחש באוזניה את שלושת המילים הפשוטות ההם, חיבק אותה ברכות ההיא, נישק אותה במתיקות ההיא, ונתן את כל כולו בשלושת הפעולות הפשוטות ההם ובשלושת המילים הפשוטות ההן, כדי שתדע שהוא מתכוון לזה.
עכשיו היא כבר גדולה. הידיים שלה גדלו, הרגליים שלה התארכו. האצבעות שלה כבר לא כאלה קטנות. היא לא כזו תמימה כמו שהייתה פעם. על כל שאר הילדים הקטנים בעולם, היא כבר מסתכלת מלמעלה. החיוך שלה כבר חושף שיניים גדולות יותר. והניצוץ הזה בעיניים עדין קיים, עדין מאיר את העולם, מאיר את היקום באור זוהר של יופי. ובכל לילה עוד הייתה יושבת, בוהה בדלתה ומחכה שייכנס. שנים עברו והוא עוד לא נכנס. אך הציפייה עוד חיה בה, התקווה הוא בערה בה. הייתה יושבת ומחכה שהדלת תיפתח ואותו אדם אוהב ייכנס לשם.
היא עדין מחכה. היא עדין מחכה שתיכנס לשם ותלחש באוזניה את שלושת המילים הפשוטות ההם. היא עדין בוהה בדלת הסגורה ומחכה שתופיע מתוך החשיכה ותגשים את החלום היחידי שבאמת תמיד היה לה. היא כל כך זקוקה למגע האוהב הזה, לליטוף העדין, למבט האוהב, לנשיקה המתוקה. היא כל כך רוצה להרגיש את הזרועות האלה מסביבה, את השפתיים האלה על מצחה, לשמוע את הקול האוהב הזה באוזנה.
היא יודעת שהיא כבר גדולה. שהיא לא מתוקה כמו פעם. שהיא לא קלה לאהבה כמו פעם. היא יודעת שכבר אי אפשר לעטוף את כולה. היא יודעת שכבר קשה לאהוב אותה. אבל היא עדין כל כך מחכה לו. שייכנס דרך הדלת הסגורה ההיא וייתן לה אהבה. היא עדין מחכה לך. היא עדין מחכה ואתה עדין לא באת. היא עוד כל כך רוצה לחוש נאהבת. להתחבר איתו לגוף אחד שמקרין אהבה כל כך חזקה. מישהו שיחבק אותה חזק בזרועותיו והיא תספר לו על כל רצונותיה, על כל מאווייה, על כל פחדיה. היא כל כך רוצה את המגע הזה, את הפשטות ההיא. את הפשטות הבלתי נסבלת ההיא. זה כל מה שהיא זקוקה לו. מישהו שיוכל ללחוש באוזנה ובאמת להתכוון לזה "אני אוהב אותך "אני אוהב אותך". מישהו שיידע מה זה לאהוב אותה, מישהו שיבין מה זה לאהוב אותה. מישהו שבאמת יאהב אותה. את כל כולה. את כל מה שהיא. היא עדין מחכה לך. אתה עדין לא באת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
