אני בדכאון. כמה שבחורה לא דיכאונית שכמוני יכולה להיות בדיכאון. אפשר לחשוב שחוסר היכולת שלי לדיכאון אמיתי ועסיסי מעיד על שיטחיות אבל האמת היא שזו סתם הדחקה. בסך הכל כל העסק הזה עם הכלכלה העולמית, יום השואה, הבית הפוך, הילד חולה (שוב),הבנזוג בנסיעה ואני שמנה זה עניין די לגיטמי לנוגות קלה, ולמי יש כח לדיאטה שאתה בדכאון?

בכל זאת אני מדווחת כאן, +7 פאונד*, אולי זה יתן לי מוטיבציה לדיווח יותר אופטימי עד הפוסט הבא. ואולי תדווחו גם אתם על הפלוס שלכם וככה ביחד נבדוק אחד את השני בפוסט הבא ונראה מי אלוף אלופי הדיאטה! למען האמת דיאטה אני לא עושה אבל סתם לשמור על מה שנכנס לפה שלי ולא לאכול נוטלה בכפית. הימים החמים הגיעו, יש פדיקור, הרגליים חלקות, בתי השחי מצוחצחים, נשאר לשייף קצת את הירכיים, הבטן והקולסטרול.

אפילו סוזן בוייל לא מעודדת את רוחי. כאילו, נחמד והכל, אבל לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שמי שמרויח מכל העניין זה אחד בריטי מלוקק בשם סיימון שבלאו הכי יש לא המון, ואיזה גאונות שיווק, וכמה כסף הוא עושה על מכירת אשליות, ואם בפעם הבאה זו תהיה עקרת בית אם לשניים עשר מיוקשר, או אולי פועל אב לחמישה מליוורפול שסבא שלו היה בעל החנות בה דודה של פול מקרטני נהגה לקנות כובעים.

אז אמרנו שיטחית. שיטחית וצינית.