לפני כמה ימים נסעתי לי לתומי ברחובות עפולה שבעמק ושמעתי ב-NPR על המטוס החדש של בוינג: ה-787. קמטתי את גבותי בהיסוס, הרי 787 זה מטוס ותיק! בעצמי כבר טסתי בו אי אילו פעמים, לא? רגע, אולי מספר אחר? אז מאיפוא מוכר לי כל כך ה-787 הזה?

אה, זה הבית שבו אני גרה בשמונה השנים האחרונות:

למקרא הפוסט הזה, חשבתי איך הגעתי לגיל כה מופלג ומעולם לא בניתי בית חלומות. תמיד הרגשתי זמנית במקום שבוא אני נמצאת, גם בבית הזה, בו אני גרה כבר זמן לא פעוט ורישמית הוא שייך לי (וקצת גם לבנק), אז מי משקיע בבית זמני?. אי לכך מעולם לא הגעתי לעצב בית מושי מושי ובכלל, ברשימת החלומות שלי אמנם יש בית כזה אבל זה חלום במקום די נמוך ברשימה.

כל כך חמור המצב שהבית שלי מתפרק ואפילו את זה אין לי כח לתקן. לפני חודשיים בכל זאת הזמנתי שיפוצניק כדי לקבל מושג כמה יעלה לי להביא את הבית למצב ראוי למגורים ואז דחקתי את זה שוב לתחתית הרשימה. רצה המקרה ולפני שבועיים החזירה הניאגרה את נישמתה לבורא. בקישורי האינסטלציה המוגבלים שלי הצלחתי למנוע את הצפת הבית, אך ניערתי את השיפוצניק החרוץ, ותוך שבוע וחצי היה לי חדר אמבטיה משופץ. (מי עיצב לך? שאלה ט', ואני שכחתי בכלל שיש פונקציה כזאת).

לא יודעת למה בכלל כתבתי את הפסקה האחרונה. הרי העיקר של העניין הוא העובדה שאני לא יודעת אם אי פעם יהיה לי בית מושי מושי או סתם נחמד. הרי אם אתחיל עכשיו, עד שאסיים הילדים יצאו מהבית והבית יהיה גדול מידי בשבילי.

ועניין הזמניות זה בכלל המרכז של כל העניין.

ילדותי הייתה דוקא די קבועה. אמנם האגדה מספרת שכתינוקת גרתי מספר חודשים בירושלים, אבל מלבד זאת עברנו בין שלוש דירות, כולן באותה שכונה, ממוקמות ברדיוס של חצי קילומטר אחת מהשניה. רק משתי הדירות האחרונות יש לי זכרונות ממשיים ובשלישית הורי גרים עד עצם היום הזה.

את תקופת הצבא אמחוק מהרזומה כרגע.

בתקופת הלימודים חזרתי לדירה השניה בצרוף שני שותפים וכך נוספו לה לדירה הזאת זיכרונות מסוג אחר לגמרי.

ואז מתחיל עידן המרכז. הדירה הראשונה בצפון השקט של תל אביב., אוף יהודה מכבי. קומה שלישית בלי מעלית, שני חדרים ענקיים, מטבח קטן ושותפה צדקנית עם שני שמות משפחה. זה קרה באמת בדירה הזאת (החלק תואם המציאות מתחיל מרגע היציאה מהמסיבה) וגם מלחמת המפרץ והביקור ההזוי של הנשוי שבא להתוודות על געגועיו תוך כדי שטילים נופלים סביבנו (לא ידעתי שהוא נשוי בזמנו, כמה שנים טובות לפני כן).

ואז נמכרה הדירה, הייתי צריכה לפנות במהירות ומצאתי את עצמי דיירת משנה במרכז תל אביב של חברה של אמא שלי למשך כמה חודשים, בעיקר כי קצה נפשי בדירות שכורות וחיפשתי דירה לקנות. במבט לאחור עשיתי כמה דברים תמוהים בחיי.

באותו זמן יצאתי אמנם עם איזה בחורצ'יק אבל היה לי ברור שמבחינתי זה סתם. אין מצב. אז קניתי דירה, מקרר ומכונת כביסה וגם הוא. אחרי זה עברתי לגור אצלו ואפילו לא טרחתי להשכיר את הדירה שלי כי היה לי ברור שזה סתם וזה זמני. ליתר ביטחון דרשתי ממנו להסיר את החממה (הטפטים הפרחוניים) בדירה שלו.

ואז התחתנו.

גרנו בדירה הזאת עוד שלוש שנים וילדה אחת ארזנו מטלטלים, לא הרבה, ועברנו לצד השני של העולם. בשנה הראשונה גרנו בקומלקס, שזה קיבוץ קטן שלא מכירים בוא את השכנים וגם אין לינה משותפת, אבל יש בריכה משותפת וריח של בישולים הודים.

הבית הבא היה בשכונה שקטה שקטה, רק שביום שעברנו עליה ראיתי שוטר מאבק מכונית ולוקח טביעות אצבעות. כששאלתי את השכן הישיש הוא סיפר שב-62 פרצו לבית ההוא וב-78 גנבו לשכן ההוא את המכונית וזה הארוע הבא מאז.

גם שם לא החזקנו מעמד הרבה זמן, למרות שהיה מוצלח ונעים. וזהו. עכשיו אנחנו פה, בבית הזמני והמתפרק הנוכחי. עם עץ אגס בחצר ושלושה ילדים.

לפני כמה שנים ביקרתי אצל ההורים. במכולת פגשתי מישהי שהיתה איתי בכיתה ביסודי. היא עדיין גרה באותה שכונה. כל החיים בשכונה אחת. בלתי נתפס!

נ.ב. אח שלי הקטן והחמוד עבר לגור בסיאטל לפני שבוע. שעתיים טיסה!