אולם המתנה גדול וממתינים ספורים מכונסים בתוך עצמם. אנחנו נכנסים ומניחים את הטפסים במגש המסומן. יד נשלחת מהצד השני של החלון וחוטפת אותם. אנחנו מתישבים. לא עוברות שתי דקות ונדמה שאני שומעת קול חלוש אומר "צדקת". מרימה את הראש ולא רואה אף דלת פתוחה. אולי רק דמיינתי. אבל הקול מתעקש, ושאר הממתינים מצביעים לעבר אחת מהדלתות הסגורות. אני ואברום מבולבלים אבל קמים ופוסעים לעבר הדלת ואז מבחינים בגלגל עגלת נכים מציץ מהדלת הפתוחה עד כדי סדק.

"רק שרה צדקת!" אומר הקול בזעם, ולפני שהדלת הגורלית מפרידה ביננו מספיק לשמוע קול אומר בזעם: "איחרת!". "הגעתי לבנין לפני הזמן, אבל בדיקות הביטחון..", אני ממלמלת. וחושבת לעצמי איזו נקודת פתיחה... "היית צריכה להגיע למשרד הזה בזמן!" היא נובחת בקול של מי שבטוח שיש לו את היד העליונה, ואכן כך הוא.

היא מתחילה לעבור על הטפסים, לאמת את שמי, תאריך הולדתי, תאריך נישואי (אופס, פה היתה טעות והיא נרעשת מהגילוי, אבל כבר קצת יותר נחמדה, הו אולי הקסם שלי עדיין עובד). היא אומרת לי לקרוא משפט אחד באנגלית ולכתוב "New York was the first capital", אפילו דיסלקטית כמוני מתגברת על המשוכה הזאת.

אחרי זה באות כמה שאלות על הקונגרס, וזכות הצבעה, אני מצהירה על נאמנותי, תחתמי פה ופה.

וזהו.

עוד חודש ישביעו אותי.

בדרך הביתה נחמתי את עצמי בממתקים וגלידה הודית.