בשעה טובה פצחה אצלנו שנת הלימודים היום (תגידו שיום חמישי, ה-20 באוגוסט, זה תאריך תמוה לפרוץ בו לשנת לימודים חדשה, ואומר יש בזה משהו. אחרי זה תחשבו שאולי זה נחמד להתחיל ביום חמישי ולנוח אחרי יומיים וגם אז תצדקו).

בכלופן, לפני יומיים הקפצתי את אגוזית לבית הספר לארוע כלשהו ועל הדשא פגשתי את המאפיה הרוסית-ישראלית של הורי בית הספר וחבר חדש במאפיה – סאשה. סאשה הלז היה מעין בוס שלי בעבודה פעם. טיפוס קצת עצבני שכשהוא דורש משהו לא הגיוני אין טעם להתווכח איתו, רק לחכות שיעבור קצת זמן והוא יבין בעצמו שזה לא הגיוני. לי זה עלה בדמים ה"לא להתווכח" הזה (קשה לי המיוחד עם "לא הגיוני"), ותמיד הופתעתי כמה זה קל לאחרים. מצד שני הוא היה די נחמד לפעמים, ויש לי יכולת די טובה להבין ולהסתדר אם אנשים שיש להם מוזרויות כאלה.

אז נפגשנו על הדשא, מה אתה עושה מה את עושה. סאשה מובטל כבר כמה חודשים ואישתו שעמדה לידו שמעה שאני מארגנת סיור גלריות וביקשה להצטרף. סבבה.

היום קיבלתי אימייל שכלל הצעת משרה שיכולה לעניין את סשה ושלחתי לו. הוא ביקש פרטים לגבי סיור הגלריות, הודה לי ושלך לי הזמנה ל-Linkedin. . ובאמת יש לי חשבון שם, פתחתי לפני מליון שנה אבל עד עכשיו התעלמתי כמעט מכל מי שהציאה לי שם חברות. הצלחתי לנחש את הסיסמא שלי וגיליתי שיש לי שם 11 קשרים שלמים.

אני מרגישה כמו הזקנים האלה שמפחדים ללחוץ על כפתורים שמא יתפוצצו להם בין הידיים. אין לי מושג מה עושים עם טוויטר, או לינקדאין או פייסבוק, מה בעצם ההבדל בינהם ובאיזה דרך זה יכול לעשות לי טוב.

אז מישהו יכול לכתוב מדריך רשתות חברתיות לדאמיז?