בפוסט הקודם שברתי שיא שלילי של מספר תגובות. מן הידועות שבאופן כללי אני שייכת לשבט בלוגרים שהולך נעלם ונאלם, ארכאולגים בלוגספרים יחפשו פעם הוכחות שהיתה פעם פה ציויליזציה של בלוגרים זקנים, ויניחו כל מיני הנחות על הכחדותם.

ואולי העובדה שהצטיירתי בפוסט ההוא כשילוב של פרינססה וכאולה דה וויל גרמה לזקני השבט למולל את זקנם (סביר יותר להניח שמוללו את פטמתם) ולמלמל: וואלה, לא ידעתי שהיא כזאת!

הרשו לי להרגיעה אתכם: הפעם האחרונה שקיבלתי מאסג' ברגליים הייתה...לא מצליחה להזכר – שוב אני צריכה את הכדורים. אברום אם אתה כבר קורא פה, אולי תזכיר לי? מתי היתה הפעם האחרונה שקיבלתי מסאג' ברגליים? ואיפוא הכדורים? זה בתנאי שיש לכם אינטרנט שם באירופה.

ככה זה חוש ההומור העקום של משפחת צדקת. הסכיתו ושמעו איזה ג'דה אני באמת: אתמול גילתה אגוזית עכבר מת בגינה. ג'דה אבל בכל זאת שמץ נשיות עוד נשאר בי וזה תפקידו של אברום לטפל בעניינים גבריים שכאלה. עד עכשיו תיאמו איתו העכברים את הלוויותיהם, אני לא בטוחה מי פישל: אברום באירופה.

הירהור או שניים ואפילו חמישה עברו בראשי לבקש מהשכן אם לא אכפת לו לטפל בעניין, והדבר היחיד שעצר בעדי הוא המחשבה שמא השכנה תבקש דבר דומה מאברום בהזדמנות הראשונה. המחשבה השישית היתה לחכות לאברום ולקוות שאיזה נץ או רקון יחליט לטפל בעניין עוד לפני שאברום יגיע. ובכן, מישהו הזיז את הגופה בלילה אבל לא מספיק רחוק, ואני עבדתכם הנאמנה, שלא מקבלת אף פעם מסג' ברגליים סילקה את הבר מינן.

אברום, הרווחת. שזה לא יקרה שוב, כן?