חודשיים.

אולי הקפדתי מידי לטעום את כל מיני המאפים היוגורטים, העוגות ולא לעשות ספורט כך שהפכתי לעיגול. אפילו קרמבו אכלתי, ואני שונאת קרמבו.

הגיעו מים עד נפש, אבל עד לא הגיע היום בו חיפשתי באובססיה את המשקל בעירמה הגבוהה של הארגזים הלא פתוחים, לא הצלחתי לשנות את המגמה.

ֿמוזר כמה מספרים משפיעים עלי. הם יורדים לאט לאט (אולי משום שעברתי לרזות בקילוגרמים ואולי משום שאני לא עושה שום ספורט).

הארגזים הלא פתוחים מחכים לאיקיאה, כלומר לנקודת הזמן שבה כל מה שאני רוצה יהיה זמין באותה נקודת זמן, כדי שאוכל לעשות משלוח אחד. אז אפרוק סופסוף את הספרים, אחליט על סידור סופי של הסדינים, מפות השולחן, בגדים וכל מה שמתחבא בארגזים המיסתוריים שאני לא מגיעה עליהם.

לעומת האם הבטטה, אפשר לומר שהקליטה של הילדים עד עכשיו היא מושלמת (טפו טפו טפו), והאמירה שילדים פה עושים יותר כיף היא יותר מנכונה. את נושא האלימות שכה חששתי ממנו פתרתי בבית ספר של חנונים. בקיצור, אמא-של-הבועה.

היו לי יום יומיים של דכאון של איך-תראה-שארית-חיי אבל בנתיים אני לא מצליחה לעסוק הרבה בנושא הבעייתי הזה. כאמור, אני מאוד טובה בלראות את חצי הכוס המלאה. האם זה דרך טובה לתאר הדחקה, או יצר השרדות?

הכל דבש ושושנים.

נ.ב. דרושים: טכנאי מחשבים, חוג ספורט (יוגה או פילאטיס נראה לי),  נוטריון, ספר...(בלי הבדל מין).

נ.ב.2 אני קוראת פוסטים דרך הטלפון לפעמים, שם חלון התגובות של ישרא לא עובד, וזה ממש פרימיטיבי ודורש תיקון דחוף. מתנצת בנתיים.