אני מניחה ששמעתם על פרוגרמה (ככה אנחנו היקים אומרים) בה טקסטים של חללי מלחמת מולחנים ע"י יוצרים עכשוויים. נדמה לי שזה קשור לגלי צה"ל.

ובכן, רות (שם בדוי) קיבלה טלפון ממארגני היוזמה הזאת, מכיוון שמישהו רוצה להלחין שיר שכתב אבא שלה, שנפל בתש"ח. הם רצו לראיין אותה. 

"שיר של אבא שלי? אתם בטוחים?" שאלה.

"במאה אחוז" אמרו לה.

"ובאיזה שפה הוא כתב?" שאלה.

"עיברית כמובן" היתה התשובה.

רות חשבה שלא סביר שאבא שלה כתב בעיברית. מצד שני מה הסיכוי שיש עוד אדם שנפל בתש"ח וקראו לו פראנץ קליגר (שם בדוי). רות היתה תינוקת כשהוא נפל, אז יתכן שיש דברים שהיא לא יודעת על אבא שלה. ובעצם, היא חשבה לעצמה, אני באמת לא יודעת כמעט כלום על אבא שלי. 

במטוטא, אמרה להם, אני לא יודעת הרבה. נקבע את הראיון ליום אחר.

ובכן, בנתיים התקשרה רות לבן דוד של אמא שלה. הוא אמנם היה ילד כשאביה נהרג אבל היחיד שאולי יודע משהו לאבא שלה. ואכן הוא ידע קצת. באותה שיחה נודע לה שאבא שלה לא נפל בקרב אלא בתאונת אימונים, גם בתש"ח היו כאלה.

60 שנה עברו, ורק עכשיו נודע לה.

כי לא מדברים על זה.

והיא לא שאלה.

התהליך הזה גולל אבן קטנה נוספת על תיבת הפנדורה הזאת של המשפחה שלי. אבא שלי הוא הבן דוד בסיפור הזה. 

עד שלא התחלתי לחטט לאחרונה בארגזי תמונות ומכתבים בכלל לא ידעתי שיש לי משפחה פנדוראית. פתאם אבנים קטנות מתחילות לזוז, ואז אבנים גדולות ומוזרות יותר.  יש דברים שגם אבא שלי לא יודע, כמו מה קרה לסבא וסבתא של רות, שמתו שניהם בגרמניה של סוף שנות העשרים או אולי תחילת השלושים והשאירו שני יתומים רכים. לא נשאר מי שיספר, איך וכיצד ומדוע. הדבר היחידי שאבא יודע הוא שאמא שלו לא הסכימה שיתחתן בחודש ספטמבר "כי משהו נורא קרה בספטמבר".

ומה קרה פתאם? מי פתח את התיבה?

אולי אני.

מה שקרה בעצם הוא שהצלחתי לגרור את אבא שלי למערבולת תחקירי העבר שלי. אבא שלי מתלהב ונכנס לזה כל כולו. מודה באשמה! לקח לי זמן לגרור אותו, היתה התנגדות קלה,  אבל אבא שלי הוא טיפוס יסודי ולאחר שהובלתי אותו לשביל הוא מתחיל לרוץ ואני לא מדביקה את הקצב.

פתאום הוא מספר סיפורים מוזרים, פתאום אנחנו מדברים כל יום והוא מדווח לי על התקדמותו (הרי הוא נמצא ליד התיבות ואני לא). אני ואבא. פתאום ממש מתחשק לי לנסוע להורים, רק אני - בלי הילדים, ולעבוד ביחד.

אבא מתרגם עכשיו מכתב משנות השלושים  שכתבה לנו המשפחה המשותפת לנו ולקרובת המשפחה החדשה שלנו, הניצולה הניו יורקית. ואיזה כיף לראות אותו מתלונן ומתלהב על כתב החידה הזה שכתוב בגרמנית באותיות גוטיות ע"י אנשים שחיו מזמן ואוהבים לשחק במילים ולהשתעשע במשמעותן, והתאור שלו נשמע כמו מי שמנסה לפענח כתב חידה, עם הקשיים והסיפוק שבכך. 

חבל לי פתאום שהוא לא גר לידי.