אני כרגע ב-20% תפקוד אחרי לילה של לא יותר משעתיים שינה. אברום נסע לו למסע עסקים של יומיים והבנים קפצו על המציאה וטירטרו אותי לסרוגין. אפילו מפיסטוק (4 וחצי) לא הצלחתי להוציא משפט ברור כדי לדעת איך לעזור לו. הרבה לילות הוא מתלונן שכואבת לו הרגל וזה אופייני לגיל הזה: הוא פשוט גדל וזה כואב. בסוף החלטתי שהוא לחוץ מזה שאבא נסע, וכדי שהוא יחשוב על משהו יותר שמח אמרתי לו "בשבת נלך להסתפר, טוב?" (זה צ'ופר גדול!). וכך במשפט קצרצר פתרתי את הבעיה: הוא מלמל "טוב" ונרדם עד הבוקר.
בוטן (כמעט שנתיים) לעומתו מרר את חיי עוד כמה שעות. עם שני הגדולים עוד היו לנו עקרונות, אך עם התרבות הילדים כך מתרבים העקרונות עליהם מוכנים לוותר, וכך תמיד באיזשהו שלב של הלילה הוא מגיע למיטה שלנו ומתחיל להסתובב ולבעוט.
גם ככה הימים שלי כרגע מטורפים, הרבה יותר מאשר בזמנים שעבדתי (עד לפני שבוע ...). אז בדקתי בית ספר אלטרנטיבי לשנה הבאה בשביל פיסטוק (נראה מעניין אבל לא הבנתי עם יש חוק בבית ספר שהמורות צריכות ללבוש בגדים שהן תפרו לעצמן בסגנון שנות השישים). מבחן בקורס לצילום דיגיטאלי (ממש לא בא לי לעשות אותו, במיוחד לא אחרי לילה עם שתי שעות שינה, אבל העדפתי את זה על להחליף מילים מיותרות עם המרצה הצנונית.)
הסבר רקע: ביום הולדת האחרון קבלתי מספר מתנות שמראות על מגמתיות מסוימת: ספר ללימוד פוטושופ, מצלמה דיגיטלית חדשה (הקודמת Nikon coolpix 995 החדשה (Nikon D70 וקורס לצילום דיגיטלי (מאד אופנתי אצלנו לתת קורסים כמתנות, למשל קורס לבישול צרפתי, בסוף הקורס יש כמובן התחייבות לארוחה, משתלם לא?). כן קיבלתי עוד מתנות כמו DVD שך 9/11, כל מני סבונים ריחניים, וכו,
בתוך כל הבאלגן הלכתי אתמול לשתי הרצאות של ארגון בשם : BayCHI
(San Francisco Bay Area Special interest Group for Computer-Human Interaction)
ההרצאה הראשונה היתה על "מדוע אנחנו משחקים משחקים" (סליחה, אין לי ניקוד: Why we play games) בגדול על איך מעצבים ומתכננים משחקי מחשב ע"פ מה שהלקוח מצפה ממשחק, במודע או שלא במודע. נשמע מעניין אבל היה די באנלי (אני גם מאד חלשה במשחקי מחשב).
ההרצאה השניה היא הסיבה שבכלל כתבתי את הפוסט הזה תחת אחוזי תפקוד כה נמוכים. ההרצאה היתה בנושא social networking או אולי "חברתיות על הרשת". כלומר אתרי חיפוש אנשים, הכרות, וכמובן יומנים דיגיטאלים. המרצה היתה דוקטרנטית מברקלי, דנה בויד, שחוקרת את הנושא (מרצה מצויינת ונושא מעניין). במקום לספר על ההרצאה להל"ן לינקים לבלוג של המרצה ולמאמרים שלה:
מאמרים:
www.danah.org/papers
בלוג: www.zephoria.org/thoughts
בין השאר הוזכר הנושא של פרטיות ברשתות האלה. היא טענה שבדר"כ אנחנו מעוניינים ששתי קבוצות יקראו את היומן שלנו: חברים ואנשים שאנחנו לא מכירים ולא נכיר. הבעיה היא עם קבוצה אחרת: אנשים שאנחנו עדיין לא יודעים שנפגש איתם במורד הדרך, כמו מעסיקים פוטנציאלים, מתחרים וכו'. חשבתי על ההתלבטות של צב 1 בנושא.
וכיוון שכבר הצצתי באתר של הצב, וגילתי את הפוסט המפרגן לדוד נזכרתי שדוד בעצם ראיין וקיבל אותי לעבודה אי שם בעברנו, ומרוב שהוא היה מפרגן בראיון אני אפילו זוכרת את השאלה שזיכתה אותי בתגובה שנשמעה כמו "אני לא מאמין שאת יודעת את התשובה לשאלה הזאת" שכמובן מלאה אותי בגאווה ועשתה את שאר הראיון קל ונעים. היום אני יודעת שגם דוד גאה, ולכן חוגג במרץ את חג הגאווה.
ואמר מי שאמר בתגובה לצב, שישראלים לא ממש יודעים לפרגן ולכן 12 נקודות (דוז פואה) גם לצב עצמו שכן יודע. ובכלל, אם מנתחים את תופעת ה social networking אולי צריך להתיחס לנקודה שבפורום הזה יש פרגון יוצא דופן למרות שהוא תת קבוצה של חברה בה אלמנט הפרגון מנוון.
אז תודה לכל המפרגנים שהגיבו לפוסט הראשון שלי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
