התכוונתי לכתוב פוסט אחר לגמרי. נראה לי שלאחר שלושת הפוסטים הראשונים אפשר לפספס את העובדה (החשובה) שיש לי את אגוזית המקסימה. אבל הפוסט הזה כתב את עצמו, ואייר את עצמו, וביקש לצאת החוצה.

אני יושבת על הדֶק בחצר האחורית שלנו  ומסתכלת על פיסטוק ובוטן המתרוצצים על הדשא. פיסטוק מחפש חלזונות ובוטן רודף אחריו ומצחקק.

אני נשכבת על הדשא, עוצמת את העיניים, ונותנת לקרני השמש לחמם אותי, עדיין שומעת את צחוקם המתגלגל. שמש החורף מלטפת אותי.

מדי פעם הם מתקרבים אלי ומתחככים בי, כאילו לודא שאני שם. פיסטוק משחק לי בזנב, כאילו היה חיה קטנה שעליו לצוד. אני מהטלת בו ומעבירה את הזנב מצד לצד. הוא מקפץ וממשיך לרדוף, אחיו בעיקבותיו. הם לומדים כל כך מהר, הגורים שלי.

בוטן מתכרבל בי לרגע של מנוחה, מניח כף חומחומית רכה על בטני. פיסטוק מתקנא ומתכרבל גם הוא. אין מאושר ממני. הלואי וזה ימשך לנצח. אני מלקקת אותם, ולא יכולה להחליט מי נהנה יותר מהליקוק הזה. אני מגרגרת.

גם ברגעים כאלה, אני לא יכולה להתחמק מהמחשבה על הסכנות הצפויות להם כאן בסאוונה. אני יודעת, שלא תמיד אוכל להגן עליהם, וזה מכאיב לי. אבל עכשיו אני מתמכרת לאושר של הרגע.  

שוב הם קמים ומתרוצצים, מחפשים אויבים דמיוניים.

פיסטוק עומד לצידי לפתע ואומר: "אמא, אני רעב!". אני משתהה. לא פותחת את העיניים.  "רק רגע חמודי!" אני לוחשת.

אני קמה ונכנסת הביתה.