כשגאנש נולד, אי שם בדרום הודו, אביו שהה בנסיעת עסקים. אחיו צילצל עליו לבשר את הבשורה המשמחת, אך חמד לצון  ובישר על הולדת בת. האב רתח מכעס וסרב לבקר את אישתו והרך הנולד בבית החולים. יומיים התהלך זועף,  מאשים את כל העולם בעוול שנגרם לו, עד שאחיו בישר לו את האמת.

 

גאנש סיים תואר ראשון בהנדסת חשמל בהודו, ועבר כמו רבים מחבריו ללמודי תואר שני בארה"ב. כאשר סיים את התואר השני, הוזמן ע"י הוריו להודו. ההורים הכינו לו רשימה של עלמות,ששיכות לקאסט המתאים  וראויות לבנם. גאנש בחן את התמונות של העלמת הצעירות, הקשיב לרזומה של כל אחת מהן. החלטה נפלה בסופו של דבר על אנגהה. מלבד היותה שייכת למעמד הנכון, אנגהה היא מהנדסת תוכנה (מה שטוב לפרנסת התא המשפחתי, ומקל על המעבר לאמריקה). אחרי כמה פגישות הסכימו כל הצדדים על נשואין. אנגהה יכלה לסרב לשידוך, אבל אם היא היתה עושה זאת מספר פעמים, היה הדבר מקשה על מציאת שידוך הולם.  ובעצם, למה לסרב? גנש, כמה שיכלה לראות, נאה ואף חביב.

 

אחרי הנשואין עברו גאנש ואנגהה לקליפורניה. אבא של גאנש קיבל דיווח מפורט על משכורותיהם, חישב מה לדעתו אמורות להיות ההוצאות של הזוג הצעיר, ואת ההפרש פקד לשלוח עליו להודו (את הכסף השקיע האב  בעסקי נדל"ן מפוקפקים).

 

אנגהה עבדה איתי באותה חברתHigh- Tech  .  היא אשת תוכנה מבריקה, זריזת מחשבה ולשון ונהגת שודים (נמנעתי לנסוע במכוניתה כשהייתי בחודשים הראשונים של ההריון, ואם כבר נסעתי החזקתי שקית במצב הכן). היא חברה טובה, מאילו שאוהבות לתת, אבל פחות יודעות לקבל. היא מאוד אוהבת לשלוט בעניינים. כשאנחנו למשל נוסעות למקום  שהיינו בו אלף פעמים היא עדיין ממשיכה לחלק לי הוראות: "פה שמאלה, כאן ימינה" וגו.  יש לי הרגשה שגם לבעלה בבית היא מחלקת הוראות בלי הפסקה.

 

קשה לי לדמיין את אנגהה בבגדים הודים מסורתיים, למרות שאני יודעת שהיא לובשת אותם בחגים. היא אפילו השאילה לי פעם בגד לחגיגת דוואלי (חג האורות ההינדי) אליה הוזמנתי.

למרות נטיתה  להתעמק בפרטים, אני חושבת שאנגהה מצטערת עכשיו שלא בדקה את השידוך הזה עד סוף. לא היא לא אומרת את זה בפרוש. הר בה מילים טובות על בעלה לא שמעתי, אם כי גם התלונות מאוד מתונות. אך מלבד בן הזוג מגיעה עוד חבילה לא קטנה. חם וחמות כמו שלה, גורמים לאלו שלי להראות נסבלים.

 

נתחיל בזה שכשהורים הודים ממוצעים מגיעים לביקור אצל ילדיהם, הם מנצלים את הויזה עד תום, וזה אומר התנחלות של בדרך כלל חצי שנה, באדיבות ה-INS. לא אנגהה ולא בעלה יכולים לערער על כך. בשונה למשפחות יהודיות שאני מכירה, הילדים (בעיקר בכורים) חייבים לתמוך בהוריהם כלכלית, ולציית להם ללא עוררין.

צר הדף מלהכיל את המרורים שהוריו של גאנש מאכילים את אנגהה, וחוסר הרגישות שלהם. לדוגמא:  אנגהה מתעוררת ביום שבת בבוקר מנקה וממרקת  את הבית. רק ב-3 היא מוצאת זמן לשבת ולאכול. אימו של גאנש מתלוננת שאנגהה צריכה להיות אישה נורמלית. לקום בבוקר יותר מוקדם כדי שתוכל לאכול בשעה שיועדה לארוחות צהוריים. כמובן שהיא לא תורחת לעזור.  זה נוסף לכך שכשהוריו באים לביקור, גאנש חדל לעזור בעבודות הבית, לא ברור אם הוא מנצל את נוכחותם, או מפחד מתגובתם.

הם לא מפסיקים להתלונן על אנגהה באוזני כל מי שמסכים להקשיב (ובמיוחד קרובי משפחתה).

הגרוע מכל היא העובדה שאין אפשרות לאנגהה להגן על עצמה,להתלונן או לענות. התרבות  שלה היא כזאת. היא גם לא מקבלת תמיכה בנושא מבן זוגה. לפעמים אני שואלת אותה למה לא הגיבה לעלבון זה או אחר, אבל מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה. למרות כל זאת אנגהה היא אישה שמחה ואופטימית.

אני נפעמת מהניגודיות הזאת של אשת היי-טאק בג'ינס שעדיין שבויה תחת מנהגים עתיקיי יומין של ציות, חוסר זכויות ושידוכים.

לפני כמה ימים אנגהה התעוררה שמחה ועולצת ביודעה שבעוד יומיים חמה וחמותה עוזבים את ביתה. היא הציעה לחמותה להסיעה אותה לקניות אחרונות לפני השיבה הביתה. חמותה ענתה: "אה, האריכו לנו את הויזה והחלטנו לא לעזוב. אנחנו נשארים לעוד חודשיים!". היכן ה-INS כשבאמת צריך אותו???

 

למי שמתעניין, ממומלץ הספר "תנאי נשואין" של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני (אדונית התבלינים). זהו אוסף של סיפורים קצרים על נשים הודיות בשלב זה או אחר של הגירה מהודו לארה"ב.  (ואזהרה מהספר "אחות ליבי" של אותה סופרת – מיחזור חומרים מתקתק. יש סופרים שצרכים לעצור בספר הראשון. נו טוב – אולי השני).