האפשריות החברתיות של ילדים בעמק החיות המוזרות  (ובמקומות אחרים בבוּש לאנד) שונים בתכלית השינוי  מאלה שבארץ. הילדים כאן לא מודיעים להורים להיכן הם הולכים ומתי, ואין שום ביקורי פתע של חברים של הילדים בביתנו הקט. הכל מתוכנן וידוע מראש. אֵם אמריקאית ממוצעת מנהלת יומן פגישות עבור ילדה ולכן אם אני מתקשרת ושואלת אם יועיל הנ"ל במתותה לפגוש את מי מילדי, מדובר בדר"כ על שבוע הבא, ביום ה' בן 3 ל 5.  יש הורים שחושבים שהתפתחות ילדיהם לא תהיה תקינה אם יפגשו עם חברים באמצע השבוע, או ליותר משעתיים, או עם אותו חבר יותר מפעם בשבועיים. כבר קרו מקרים שהתקשרתי והתשובה היתה בסגנון "אני אבדוק ביומן ואחזור עליך" – ומעולם לא קיבלתי תשובה. זה די תיק לנהל את חיי החברה של הילד.

הדבר שונה כשמדובר בשתי עדות: ישראלים כמובן, והודים. בשני המקרים האלה הספונטניות חוגגת (למרות שעדיין לא כמו בארץ, בכל זאת נדבקנו בנגיף).

פוסט זה בה לתקן את הרושם שנוצר בפוסט על אנגהה  הרגשתי מהתגובות הכללה מסוימת ולא נכונה לגבי ההודים.

הפוסט ההוא הוא זוית ראיה חיצונית (ממשקפי שלי, כפי שהגדיר זאת בדיוק אופייני הסייר שדות): הניגוד בין אשת הייטק בדיוק כמוני, שעקב כבלי מסורת כנועה לקפריזות של הורי בעלה. מזוית הראיה של אנגהה היא בסך הכל נדפקה בנושא המחותנים שלה, וביננו – רבים מאיתנו מרגישים כך. בעינייה המחותנים שלה רעי לב ופרימיטיבים יחסית לסביבה בה היא גדלה.

יש לי ידידים הודים רבים, רובם ככולם מתחום ההייטק. בעיניי זו העדה שהכי קל לישראלים להתחבר איתה (מהעדות שפגשתי פה). הם דומים לנו בהמון דברים: ביצר החברתי, בחוסר הפורמליות החברתית, בחוש ההומור (ושוב, אני מדברת על אנשי הייטק בעמק הסיליקון, זו לא הכללה על כל ההודים). הם לרוב אנשי מקצוע מעולים וחרוצים, שמחים לעזור ולהעזר, אוהבים גדג'טים וטכנולוגיה – בדיוק כמונו.  היה ממש כף לשבת בפאב עם החברים ההודים ולהריץ צחוקים של יאוש בזמן שהחברה שמעסיקה אותנו מתפרקת.

לטענתם יש שינויים רבים בחברה ההודית (אני אוהבת לגרור את השיחה לכוון הזה מדי פעם), ואין בעיה היום שבחור הודי בארה"ב יבחר את בת זוגו, שלא דרך שידוך. למרות זאת, רוב הזוגות הנשואים שאני מכירה הכירו בדיוק בדרך שתארתי בפוסט הנ"ל. כולל הזוגות שנראים לי הכי פתוחים בעולם, והבעל לוקח חלק פעיל בגידול הילדים (למשל לוקח חופשת מחלה כשהילדים חולים – ואני מכירה הרבה גברים ישראלים שלא עושים זאת).

בחור הודי אחד שעבד איתי, הכיר את בת זוגו שלא דרך שידוך. לא רק זה, אלא שהיא היתה ממדינה שונה בהודו. הוא נסע למסע שכנועים בהודו, שלא היה קל  - אבל עלה יפה.

שני רווקים שאני מכירה, נשבעים שהם לא יתחתנו בשידוך. נחיה ונראה.

לעומת זאת, עבד איתי בחור הודי מקסים מהרבה בחינות. יום אחד אנגהה באה לחדרי מתפוצצת מצחוק. היא עברה במטבח וראתה אותו מחממם אוכל הודי ריחני. שאלה אותו: "אתה בישלת?" והוא ענה "מה פתאום? אני נשוי!".

שלוש נקודות להדגשה:

• לאוכל הודי ריחני מתרגלים.
• גם את אנגהה זה הצחיק, או  נראה  לה מוזר.
• הבחור הזה, מה אני אגיד – הוא עיקבי. אישתו עבדה גם היא בחברה, וכשהוא היה אוכל היא אשכרה היתה עומדת מאחוריו! לפני כמה ימים פגשתי אותו (כל הצוות שלנו לשעבר נפגש, וגיבוש כזה בכלל חריג בעמק) לארוחת צוהריים, ושאלתי אותו לשלום אישתו. הוא אמר שהעבודה שלה מאוד לחוצה. שאלתי אם היא נשארת שעות נוספות והוא אמר בתקיפות: "אני לא מרשה לה!". תאמינו לי שאם כל שאר ההודים שאני מכירה – זה ממש לא כך. בעבודה גם כשהוא פיקח על אנשים הוא הצטייר כרך לבב וחברי. אלו בדיוק הניגודים שקשה לי לתפוס.

אני לא יודעת אם זה יוצא דופן או לא, אבל גדלתי בבית שבו האב מחליף חיתולים, עושה קניות בסופר, עושה ספונג'ה ועושה בקלי קלות בייביסיטרים לנכדים.  אולי בגלל זה קשה לי יותר להבין.

כניעה לבעל, אוחלוקת תפקידים לא שוויונית, קיימת כמובן במגוון רחב של משפחות.  התיידנו עם זוג ישראלי, שנראה לנו בערך כמונו. כשסיפרתי לה על הנסיעה שלי לפאריז היא אמרה: "אני בחיים לא אוכל לנסוע כך, אמיר לא יסתדר ,לא יודע מתי החוגים שלהם, ואפילו לא איך לחמם את השוקו של הילדים".

הייתי בשוק. לא ציפיתי מהזוג הזה. לדעתי זה לא בריא לזוגיות ולילדים. (שוב, העיניים שלי הם שלי בלבד. יכול להיות שיש אמהות שאוהבות נורא להחליף קקי ולחמם שוקו ולכן לא נותנות לבן הזוג להתערב).

"האשמה" בעיני היא בשני בני הזוג. אני מאמינה שבהרבה מקרים האם משתלטת על התפקידים הטכנים, בשיתוף פעולה שקט של בן הזוג (כלומר מספיק שאחד מהם לא יהיה מוכן לתפקד בתא כזה – וזה לא יקרה).

שגיאות נפוצות: כבר בשלב חופשת הלידה האם לוקחת עליה את כל התפקידים כי "היא לא עובדת". שגיאה נוספת היא פרפקציוניזם. עדיף שהחיתול לא יהיה סימטרי, או החולצה של התינוק שומו שמיים לא מתאימה למכנסיים, מאשר רק הורה אחד מחתל או בלביש.

אני חושבת שבין כל חברינו הקרובים אין אפילו זוג אחד שבו הורה אחד אחראי על החלק הטכני של גידול הילדים, ותמיד שני בני הזוג יכולים לטפל בילדים אם אחד מהם נעדר.  אני תוהה עם אנחנו בוחרים את חברינו כך. (או שבחברות מסוג מסוים זה המודל השולתתתתת).

רציתי גם להדגיש שיתכן מאוד שאחד מההורים עושה יותר עבודה טכנית מהשני. כוונתי למקרים שאחד מההורים לא מסוגל לטפל בילדים בכוחות עצמו.

הפיסקה האחרונה יצאה לא כל כך פוליטקלי קורקט. זה כמובן יכול להיות הבעל שמשתלט על גידול הילדים, והאישה לא יודעת משמאלה ומימינה. מכירים מקרה כזה?