בסך הכל היה ממש בסדר, ואפילו פינוק אמיתי.

הם עזרו המון בבית. פינקו את הילדים ולא בכסף אלא בתשומת לב.  היו מאוד עצמאיים. בהרבה מקרים הורים של חברים לא מדברים אנגלית ו/או לא נוהגים כך שבנוסף לארוח צריך להסיע אותם, להכין להם תוכנית, לתרגם. לעומת זאת אבא שלי עושה הכנות ומחפש ב-web כך שהוא יודע על תערוכות ומוזאונים שמעולם לא שמעתי עליהם, מגלה פארקים חמודים במרחק יריקה מהבית ומשאיר לי רשימות... חוץ מזה הכל מעניין אותם והם יודעים המון - אז כף לטייל ביחד.

אבל, אמא שלי כמובן ניסתה לתקן אותי. הכוונות טובות אני יודעת, אבל התוצאה שכל הזמן שמעתי במה אני לא בסדר ואיך אני יכולה לתקן את דרכי ונמאס לי כבר לשמוע שאחותי מעמידה כל יום מכונת כביסה. אמא שלי מסבירה הכל בתבונה מדעית, ותמיד זה נשמע כל כך משכנע ונכון, אבל יש לה נטיה לחזור על עצמה וזה מעצבן. גם כשאמרתי בפרוש שאולי היא תגיד לי במה אני טובה - זה לא כל כך הצליח. אולי באמת אין מה להגיד בנושא...

אבא שלי לא תמיד שוקל מילים. כשפיסטוק ואגוזית רבו למשל, הוא לוקח את פיסטוק לצד ואומר לו שאגוזית ילדה רעה. אגוזית כמובן נורא נעלבה. אני לא זוכרת כאלה מיקרים מהילדות, אבל מי יודע, אולי מסתובבת שם טראומה בתת מודע.

אבל לסיכום, אין לי הרבה על מה להתלונן. ותמיד בסוף יש תחושה של החמצה, שהזמן לא נוצל בצורה אופטימלית ומי יודע עד מתי הם יהיו כל כך דינמים ועצמאיים.