היום לינזי לקחה את הילדים אחר הצהריים לחגיגות פוואוו. (ריקודים אינדיאנים). אני ואברום ניצלנו את הזמן להחזיר את הבית לסטטוס קוו. אברום אמר שהשקט מוזר והוא מרגיש כמו בפנסיה. צמרמורת. ואכן זה היה מוזר להכין ארוחת ערב רק לשנינו ולאכול לבד.

לינזי היא ביביסיטר אולטימטיבית מהסוג שאומר "אולי תצאו יותר מוקדם פעם הבאה? אני רוצה להספיק להיות עם הילדים שהם ערים!". טוב עם הילדים המקסימים שלנו, ואני אוביקטיבית, קל להבין. אפילו אנשים עם פוביית-ילדים (כמו בפוסט של חבצלת) היו מתחננים לעשות להם בייביסיטר. שוב: אוביקטיבית.

 אני עצמי התחלתי להתרגש לקראת הנסיעה ולמשמש את הילדים ביתר עוז. בוםן  בתמורה  נמרח עלי יתר מהרגיל. נזכרתי בנחלי המים שהמטרתי בפרידה בשדה התעופה בעת נסיעתי ללונדון, נחלי מים שהפתיעו אותי לחלוטין, כי הייתי מאוד שאננה לפני כן. אבל הפעם אני לא שאננה כלל וכלל, ולחלוחית מסוימת מתקרבת כבר. טוב, די.

קיבלתי אזהרה ממ' שלא אבלבל להם את המוח עם הציוד האלקטרוני שלי. האמת שאני ממש לא כזאת. להפך: כל כך לא נעים לי לעקב או לבקש שיחכו לי, שאני מפספסת המון צילומים וזה תכונה רעה מאוד לצלם, גם אם הוא חובב. יש משהו בי שרוצה להסתובב בלי מצלמה ולעשות את עצמי כאילו אני פריזאית, אבל אני מפחדת מעמית כישופוטו. וגם מעצמי...

אז כבר הורדתי שערות, צבעתי את האחרות, עשיתי פדיקור מניקור (מניקור פעם ראשונה בחיים שלי, או שמע זה פדיקור? מה זה  מה?), קניתי תחתונים וחזיות (דירה קטנה אמרתי?) וגם מסרטה דיגיטלית (זה כדי לעשות שעורים, אני עדיין מהססת אם לקחת אותה או לא), הכנתי תוכנית סיוע לאברום (בעיקר קרוּ, גננת מקסימה מהגן של הבנים ובסף השבוע עובדת בסושית הבית שלנו. לעבוד בסושיה זה תנאי קבלה אצלנו, והיא הגדילה לעשות – היא יפנית אסלי), הכנתי והקפאתי שניצלים וקציצות,  ואספתי מידע (אני ומ' סיכמנו שזה בסדר מבחינתנו שרק אנחנו אוספות פרטים, כי כך גם נוכל להשפיע על התוכנית.)

לא נשאר אלא לחכות ולהמשיך למשמש את הילדים. אה, כן ולקפל כביסה.

אמנם זה מחר , אבל נראה לי שאכתוב עוד פוסט לפני הנסיעה, אבל אם לא: אטוטאלר!