לא יודעת למה, אבל ממש לא בוער לי בתחת לכתוב על פריז. אולי אני עוד תחת העננה הזאת של חזרה מטיול. עננה שכוללת ז'ט לג וגם החלמה מהתגלצ'ות דרמתית על מדרגות המטרו. כן הרבצתי גליצ'ה רצינית שאחריה זכיתי לכינוי "אחותי הצולעת" וגופי מכוסה פצע וחבורה ומכה כבר-לא-טריה. מיד אחרי הגליצ'ה, נגשה עלי צרפתיה דואגת וניסתה לטפל בי ולעזור בשיא האמפטיה (למרות שהייתי מצוידת  חברותי) כך שכל הסיפורים על הצרפתים הגועליים נמסו להם. בכלל זה מזכיר לי את אחד הנושאים שתמיד עולים בנימוקים לחיים בארץ ובחו"ל בהקשר לאגדה שבישראל כולם יעזרו לך אם תיפול ברחוב בעוד בחו"ל יתנו לך למות בשקט.

אני מתפזרת, נחזור לעינייננו. למרות שצלעתי יומיים-שלושה, אני רואה את זה באור חיובי. גלישה במטרו היא חלק מההתחברות לעיר הזאת. (אם לא גלשת במטרו, כאילו לא היית בפריז.)

מיד שהגענו לדירתנו הקטנטונת אך מופלאה ברובע הלטיני הכנו רשימה משפע ההמלצות שאגרנו. הרשימה היתה מסודרת ע"פ ימים, אזורים ומסעדות צמודות. אפשר לומר שעיקר הטיול היה אוכל ושוטטות ברחובות.

האוכל

אוי האוכל. הצרפתים האלה נולדים פיין שמקרים. חברתי הידועה בשם "הצרפתיה" טוענת שהסיבה העיקרית שאבא שלה לא יעשה עליה מצרפת היא האוכל.

להרבה עדות יש אוכל טעים להפליא, אבל הצרפתים הם מלכי הדיוק. הם עדיין חיים בעידן של התמחות ולכן ברור שגבינה קונים בחנות גבינות, מאפה מתוק בפטי סרי, את הלחם בבולנז'רי (חס וחלילה לאכול בגט דאשתקד!), את הנקניק בחנות הנקניקים את פרות הים בחנות פרות הים, וכמובן - היין. הידעתם שלגבינות יש עונות? הידעתם שעכשיו זה עונת הברי?

והפטי-סרי! איזה עדינות! איזה דיוק! פריך במידה המדויקת, מתוק במידה המדויקת.

אפשר לומר שאני חיה כרגע בעולם ההפוך. אצל האמרקאים המתוק מתוק מדי, ככל שיש יותר גבינה בפיצה יותר טוב,והעיקר – חיי מדף ארוכים. לפעמים אני לא מבינה למה הם מתעקשים לאכול אוכל דוחה כשיש אוכל טעים בעולם.

פריז לעומת זאת מלאה כל כך במסעדות מאמאמות ומעדניות מופלאות שאי אפשר להבין איך הם לא מתים מעודף קולסטרול או עודף שומן. כנראה יש משהו ביין האדום.

בודהא בר

 פיליפ סטארק

וכך פסענו לנו בין מסעדות מומלצות למסעדות מעוצבות, לגמנו שוקולה שו במקום המומלץ לשוקולה שו (מוגש עם כוס מלאה בקצפת בצד –חטאנו ואף פשענו),  למסעדה המומלצת לפרות ים, למקום שסימון סניורה לגמה בו, למקום שפיקסו או סארטר פקד...., למקום המעוצב להפליא וידועה בעריכת מוסיקה מהעולם (בודהא באר – תפריט הטעימות מומלץ ביותר), למקום בעיצוב פיליפ סטארק ... אוף כדאי שאפסיק. אבל לא לפני שאזכיר את "אבותנו הגאלים" באיל-דה-לה-סיטה, שם מומלץ ואף רצוי לאכול כמו חזירים.

במילה אחת: א נ ט י ש מ י ם!!!!

באזור גבעת הסלבים.

פלאס - דה ווז'. בה ממוקם בן השאר ביתו לשעבר של ויקטור הוגו.  במו שיאיר גרבוז אומר: זו ההוכחה שלא צריך להיות עני כדי לכתוב על עניים.                          

הפנטאון ופנסי הלילה של פריז

קניות

נושא הקניות היה חלש. המחירים הם מפגע אנטישמי. שכבר מצאתי חולצה כלבבי (בשוק!!!) היא עלתה פי שלוש ממה שהייתי קוראת "יקר אבל שווה". קניתי בכל זאת תיק (שמצאנו אחר כך יותר בזול, כפי שאמרתי – אנטישמים), וכוסות לקפוצ'ינו שהיו קצת יקרות עבור מראם הפושטי אבל בדיוק מה שחיפשתי כבר הרבה זמן. קניתי גם שעון-שולחן-משרדי לאברום, שזכה גם בצנצנת אנשובי. התלבטתי לגבי פואה גרא והחלטתי לא לקחת מטמי בריאות. אני מצטערת כמובן. בגבינות אני לא מבינה כלום לכן לא לקחתי.

סיור חלונות ראווה היה גם היה. הם יודעים לעשות בגדים ולעצב חלונות האנטישמים.

מוסיקה

קצת פישלתי באסרטיביות בנושא המוסיקה. נ' שהכריזה שהיא שונאת ג'ז (אבל לא אומרת כלום) נצחה אותי בזה, ותימרנה בקלילות כך שפיספסנו את מועדוני הג'אז (טוב אני סתם מאשימה,  היא באמת ניסתה לסבול בשקט. פשוט היה אור עד כל כך מאוחר שהערבים הגיעו מהר מדי). שמענו איזה זמרת אם רפורטאר נחמד אך זייפני באיזה פאב מתוק, והמון מוסיקת רחוב. אפילו השתתפנו בשירה בציבור בלווי אקורדיאון ליד הכנסיה בשוק מופטאר (כל יום ראשון בבוקר – מומלץ. אפשר לצרף לקניית גבינות ובגאטים. אופס חזרנו לאוכל).

מוזאונים

העיר גדושה בהם אבל לנו לא התחשק. נכנסנו למוזיאון של פיקאסו, כי היה קר באותו יום שהיינו במארה. כולנו היינו במוזאון הזה בעבר ועדיין זה מוזיאון מעולה מהסוג החביב עלי – ממוקד ולא גדול מדי, וכמובן פיקאסו היה גאון.  ביקרנו גם במרכז פומפידו. מאוד רציתי ללכת לתערוכה של מאטיס במוזיאון שבגני לוקסמבורג אבל הבנות העדיפו דברים אחרים וכיוון שאני דוקא ראיתי תערוכה שלו בעבר (בפריז..), אחת התערוכות המדהימות ביותר שראיתי בחיי,  הרגשתי שאין לי זכות להתעקש. בכל מקרה צריך להזמין כרטיסים מראש לתערוכה הזאת, דרך האינטרנט,  אז יתכן שהיינו מפספסים גם כך.

החברותה

היה ממש בסדר יחסית למה שאפשר לצפות ממפגש מרובע משתתפים. לא נירשמו שום שיחות נפש עמוקות מדי, אבל השלמנו מידע על מה שקורא איתנו, ניכרו מתחים תת קרקעים קלים, אבל התגברנו. נ' היתה שנים רבות בתיכון חברתי הצמודה, ובשנים האחרונות שאני מגיע לארץ אני חשה בריחוק מסוים. אני סלחנית מטבעי לכן יחסתי את זה לעובדה שאנשים לא קולטים כמה קשה לארגן את הביקור בארץ כך שנפגוש את כולם. לחלק מהאנשים שבועיים וחצי נראה המון זמן ולכן הם לא מתגמשים לקראתנו. יחסתי את מאמציה הזערוריים לפגוש אותי לכך, אבל בפגישה בפאריז החלטתי שהיא מחזיקה משהו בבטן, שהיא כועסת עלי על משהו. אי אפשר ממש להבין ממנה, כי היא בחורה מאוד בוטה (במובן החינני של המילה) וכשהיא קוראת לי זונה, אני יודעת שזאת מילת חיבה.  אחר כך,  כשהתפצלנו לזוגות, הבנתי שגם למ' ומ' (צריך לעשות משהו עם הכינויים האלה) יש סבלנות מוגבלת עליה, אז אולי הנטיה שלי לקחת את האשמה על כתפי היתה מוקדמת. אני תוהה אם יש לי כח לתפוס איתה שיחה מתישהו.

למ' הראשונה היו כמה רגעים נוגים פה ושם, או שזה היה כי היא לא ממש הרגישה טוב.  אני אשאל אותה. מ' השניה, כצפוי, אנחנו באותו ראש.

למרות כל האמור לעיל הסתדרנו ממש טוב, והיו הרבה צחוקים וכף. (ואל תקחו בראש קל 4 בנות על מקלחת אחת). רק פעם אחת התפצלנו לזוגות לכמה שעות (אני ומ' השניה ממש לא רצינו לעלות לסקרהקר), וכל שאר הזמן היינו ביחד, כולל ישיבות ממושכות, יחסית לתיירים, במסעדות ובתי קפה.

אפילו בנ' הרגשתי מידת התרככות לקראת הסוף. כאילו היא בחנה אותי ועברתי את הבחינה...

הבנות הודיעו לי שאני צריכה להסתפר דחוף.

צילומים

הבנות לא הביאו מצלמות וסמכו עלי בנושא. מצד שני היתה סובלנות אפס לנושא הצילום, כך שלא צילמתי הרבה, כשצלמתי זה היה בחפזון, ו"פיספסתי" הרבה תמונות מדליקות. לא נורא. זה לא היה העיקר.

המפגש הבא

ברצלונה. ככה הוחלט. היה דיבור גם על טיול משפחות  בטוסקנה.

 

אפילוג

פגשתי את מר נף. אמרתי לו:

"בונז'ור פרנק".

"בונז'ור מאדמזל שרה"

"פרנק, דחילק, דוז פואה!"

"מה פוחקואה, שרה?"

"פרנק, ארטה וו, וולה וו קושה אבק מואה?"

"בינסור, שרה!"

 

אבל מה, לא הייתי סומכת על זה. א נ ט י ש מ י ם!