אברום  השלים קריאה בבלוג שלי, כולל הטרילוגיה של הכרותנו (אותו לינק שלמעלה). מיד דשנו בעניין וגילינו שאף אחד מאיתנו לא זוכר מי יזם את הפרידה ההיא ולמה.  חוץ מזה הוא מוסר ש:

·        עכשיו הגירסא שלי פרוסה שחור על גבי אפור-כחלחל, והכל נראה הגיוני כשאני כותבת את זה. זה טוב ויפה אבל הוא צודק. (שוֹיְן).

·        התאור של חוסר הניצוצות לא מדויק. זה יותר שלא עברנו דרך שלב של חוסר ודאות. הכל היה נינוח ונעים מדי יחסית למה שהורגלנו בו.

·        יש לו זין ממש גדול.

·        הוא מוסר עוד כמה דברים נחמדים שיכולים לגרום לי להסמיק וירטואלית, אבל מסרב לכתוב בעצמו ולי לו נעים.

אתמול הלכתי עם הילדים לטיול בשכונה. ציידתי אותם בטילונים  לכבוד שבועות (נניח, יותר שוחד פדלאות), וכך אמא אווזה ושלושת הברווזונים שלה צעדו להם בנחת בשכונה מלקקים במרץ. די מהר הבנו שמשהו מתרחש: השכונה עמוסה במכוניות – וזה לא אופייני לשכונה שכוחת אל. התקרבנו לאזור שבו ראינו מרחוק בלונים והמון מכוניות  משטרה ומכבי אש. מסתבר שחסמו רחוב ללא מוצא ועשו מסיבה לילד קטן בשם בן, חולה לוקמיה, שעומד למות כנראה בשבועות הקרובים. לא לצורך גיוס תרומות, רק בכדי לשמח את בן. מכוניות המשטרה היו שם לשעשע את הילדים (ולי רק היזכירו את השוטר המניxxx שנתן לי רפורט לפני יומיים על שום שלא כל ארבעת גלגלי עמדו דום. ופה הם מניxxxx  מנומסים, שזה פי אלף מרגיז.).

מאוד התרגשתי, ורציתי להשתתף ולשמח את בן,  אבל אגוזית נלחצה לשמע המילה מות וברחה כל עוד רוחה בה. הסברתי לה מה זה סרטן, וסיפרתי לה על חברה שלי שהיא מכירה שהבריאה (טפו טפו טפו). היא אמרה שהיא רוצה למות לפנינו. כמה קשות השיחות האלה!

מה שניחם אותה זה סטטיסטיקות ולוגיקה. הבת של אמא שלה.

עשיתי עוגת גבינה לשבועות. הסיכוי למצוא בבלוג זה מתכונים הוא נמוך למדי , אבל רק ארמוז שהתגברתי על המחסור בגבינה לבנה ע"י קטישת קוטז' בפוד פרוססור (נדמה לי שגבינה לבנה היא המצאה ישראלית,  וכאן, כשהפרסי כבר מחליט להביא, עולה 4$ ליחידה שפג תוקפה, שוד לאור היום!). בנוסף פיזרתי פרוסות אגסים על הבצק, ולפני שהוספתי את הגבינה הבזקתי (oh ye!) קינמון. יצא לא רע! הדיאטה נדחתה שנית.

כמה חופש יש לכם שם? מה קורה?