אתמול הלכנו כאמור למסיבת פרידה מחברים יקרים. השתכשכנו לנו במי הבריכה (נאלצתי לחשוף את בגד הים החדש כי בוטן התעקש להכנס, הפושטאק). החברים האלה גרים בעיר אחרת, מרוחקת במקצת משלנו, אבל יש להם חיבה למסיבות רבות משתתפים  ולכן אנחנו מכירים הרבה מחבריהם. במהלך המסיבה ניגשה אלי אחת מהן והשתפכה כמה האלבום שהכנתי לחברינו החוזרים יפה (באמת קיבלתי הרבה מחמאות. אני אהבתי לתת מתנה אישית, אבל ההדפסה לדעתי לא היתה משובחת. לומדים), וכמה הסלט טאבולה שהכנתי מדהים, ואם אני רוצה להיות חברה שלה (טוב, יותר אם אנחנו רוצים להיות בקשר.)

ואני חשבתי לי, שאולי היא רוצה להיות בקשר, אם האמנית הזאת שמצלמת ועושה אלבומים מעוצבים, והבשלנית שעושה סלטים. אבל זאת לא אני! אני בכלל לא יצירתית וגם לא בשלנית דגולה!

כך אני מרגישה לפעמים לגבי פגישות ישרא. האם קוראי קולטים אותי כמו שאני? האם אני קולטת אותם כמו שהם? הרי יש לי דימוי די מוצק לגביכם, אבל האם זה באמת אתם? מה קורה כנפגשים? האם הדימוי משתנה? אכזבות? אכזבות לטובה?

מסיבת הסיום של פיסטוק היתה חמודה ומרגשת. הם לבשו את הכובעים השחורים של גרז'ואיישן והיו חמודים להפליא. אהבתי גם שלא הגזימו והעמידו אותם חצי שנה ללמוד שירים. הכל במידה.

ובמהלך המסיבה אברום צירף עוד ג'ורג' קלוני לחגורתו. אבא של אחד מהילדים, דוקא אחד שאנחנו מאוד מיודדים איתו, העלה את הטענה ואמר שחשב כך כבר הרבה זמן, אבל לא היה לו נעים לשאול למקרה שאנחנו לא אוהבים א ג'ורג'. אנחנו אוהבים.