·         אם פיספסתי מישהו – אנא עדכנוני.

על רקע כל זה, סיפורי מרדים אפילו אותי, אך בלית ברירה אמשיך.  היכן היינו? הינה לינק לתקציר.

אז אברום ואני החלטנו להפרד (אף אחד מאיתנו לא זוכר מי יזם), ואברום ביקש להשאר בקשר.  ונשארנו בקשר. אפשר לומר שהדבר היחיד שהשתנה היה שהיתה לגיטימציה לרעות בשדות זרים. וכמו שהחלטנו להפרד, כך לאט לאט חזרנו למונוגמיה. ממש לא זוכרת איך זה קרה. הדירה שלי נותרה מיותמת. אברום גר 5 דקות מהעבודה שלי, והיו לו שכנים שקטים (בית קברות),  אז עברתי לגור אצלו. ביום שהעברתי את חפצי רישמית וסופית, סרקתי את הדירה והכרזתי על השינויים שעומדים להתבצע. בראש ובראשונה הודעתי, ש"זה או החממה או אני". הטפטים הפירחוניים חייבים ללכת.  אני נבחרתי.

אברום הבין שהגיע הזמן לספר להורים שיש לו חברה. אמא שלו שאלה כמה שאלות, וכששמעה את גילי המופלג (27 כמדומני) אמרה משפט שהפך לאגדה בביתנו. "אני לא אומרת כלום", היא אמרה ולא יספה, שהרי איננה אומרת כלום.

והגיע כמובן הזמן להפגש עם ההורים. התקרית שנרשמה בביתי, היא שאמא שלי שמעה שהוא עוסק במכירות, היא שאלה ברוב טאקט אם אנשי  מכירות לא צרכים להיות קצת שקרנים. אז אברום מכר לה משהו.

אבל אני, בממלכת עירק, בסה"כ הפלתי את העוגה על השטיח (עם הקרם בצד של השטיח כמובן). אבל זה כלום לעומת הפגישה השנייה. זו הייתה ארוחת צהריים מלאה. בהיתי לי בהר הקובה שנח על הצלחת שלמולי ולחשתי לאברום: "זו הצלחת המרכזית?". "לא, זו הצלחת שלך" הוא ענה.

ואני, כמו אשכנזיה טובה מנסה לגמור מהצלחת. אמא של אברום, שתהיה בריאה, מבשלת מדהים. וזה היה טעים מאוד, אבל מה – הרבה.

 במשך 24 השעות הבאות הקאתי כל מה שנכנס לפה שלי.