עברנו לגור לביתנו הנוכחי בחודש יוני לפני ארבע שנים (היתכן? כל כך הרבה זמן עבר?).בעודנו פורקים ארגזים  הגיע אלינו משלחת מלאכי שכנים, ואמרו בדחילו ורחימו שב-4 ביולי נהוג לחסום את הרחוב, ולחגוג את יום העצמאות, אם זה בסדר מבחינתינו? בודאי שבסדר. כך הצטרפנו למסורת שנחגגת קרוב ל-40 שנה ברחובנו הקט שבעמק החיות המוזרות.

הרחובון שלנו הוא קול-דה-סאק, כלומר רחובון קטן (8 בתים) ללא מוצא. בכל שנה, ברביעי לחודש יולי, מובלות המכוניות כלאחר כבוד אל מחוץ לרחוב, והרחוב נחסם. רשת כדורעף מחלקת את הרחוב לשנים, שולחן פינג-פונג מוצב בפינה אחת. לוח כדורסל בפינה אחרת. בחצר אחת מונחות טבעות ואביזרים של משחק קרוקט. ב-driveway אחד מוצבים שני שולחנות ארוכים שיועמסו במאכלים שמביא כל משתתף. ל driveway אחר נגררים מכשירי הברביקיו של השכנים, ובאחת החצרות מפוזרים שולחנות הגינה שלהם.

השולחנות מכוסים במפות אדום-לבן, דגלי כחול אדום-לבן מאתרים את הפנסים.

דירי הרחוב מתכוננים במרץ. בבית הראשון גרה משפחת צדקת. שרה מכינה מיני סלטים בעוד אברום מכין תערובת לקבבים. בוטן ופיסטוק רודפים אחד אחרי השני. פיסטוק צורח "ספיידרמאן!!!" ובוטן בן השנתים צועק "קוּללל!!" ואגוזית ממלמלת "אפשר לראות טלויזיה? אפשר לראות טלויזיה? אפשר לראות טלויזיה? אפשר לראות טל...".

בבית השני משקה החבר של נטע את הדשא. בבית הזה גרה משפחת סלע הישראלית, שנמצאים כרגע בביקור מולדת ומפספסת את החגיגה.

בבית השלישי מכינה מונישה צ'יקן מאסאלה. מונישה הודית גדולת מימדים חברותית ופטפטנית חסרת תקנה. ניק, בעלה האמריקאי לבנבן וקטן נרד מחשבים שתקן.

בבית הרבעי גר זוג מבוגר וחביב עם בנם הרווק בן ה-45 שנראה כליהוק מוצלח לסוטה המין השכונתי.

בבית החמישי גר אלמן מבוגר, שנוהג לשבת בפתח ביתו ולצפות בילדים המשחקים ברחוב.

בבית השישי גרה ג'ולי הנקס הבלתי נלאת, המנצחת על המלאכה. ג'ולי נראית כאב טיפוס של אשת פרברים (ממש לא כמו עקרות הבית הנואשות הזוהרות, כי לא בפרברים כאלה עסקינן). מגדלת ארבעה ילדים לתפארת ע"פ ערכי הכנסיה, מתנדבת בבית הספר ובחוגים, מפציצה חיוכים לכל עבר. בעלה לעומת זאת, לא טורח להגיד שלום. לדעתי, מאחורי החיוך המושלם מסתירה ג'ולי מחשבות אפלות. למשל שמשפחת צדקת ומשפחת סלע הם הם שרצחו את ישו. העדרותה של משפחת הנקס בלטה בארועי הדוולי (חג האורות ההודי) השכונתי שמונישה מארגנת, ובבר-מצוה של משפחת סלע. כאילו ארועים אלה הם הם שיפגעו בשלמות אמונתה בישו בן האלוהים. ג'ולי מזכירה לי משום מה את קאטלין טרנר ב"אמא סדרתית" (אני חייבת לראות את הסרט הזה שוב, עכשיו שאני בקיאה בחומר).

בבית השביעי מתרוצצות שלוש הבנות של מיקלה בחדוה סביב אימן שמניקה את הבת הרביעית, הגדולה שבניהן היא בת חמש וחצי ותלך בשנה הבא עם פיסטוק לגן חובה. מיקלה ובעלה חביבים ביותר. לפעמים מתערבבים ילדנו בחצר הקידמית שלי או שלה. לפעמים בביתי או בחצר האחורית שלי אבל אף פעם, אף פעם לא בביתה! כף רגלי או כף רגלו של מי ממשפחתי לא דרך שם אי פעם.

בבית האחרון ממלא מר סימית' הישיש עשרות בלוני מים, תוך כדי ישור השלייקס. מר סמית' החביב הוא "נשיאו הבלתי מוכתר של הבלוק". מראהו כשל איכר פרוסי, בעוד אישתו, ישישה זקופת קומה ומתופחת, נראית כאצילה אנגלית. הוא נוהג בפורד בת 20, היא בטויוטה חדישה. ביתם נצב מול ביתה של משפחת צדקת. כך שלילה אחד בעודי מניקה עולל זה או אחר נשמעה דפיקה על הדלת. מי יכול לבקר ב-2 אחרי חצות? מר סמית' בא להודיע לי ששכחנו את דלת הגראז' פתוחה, וכך ישב לו שומר על ביתנו עד שראה את האור עולה בחלון.

ובכן, לקראת 4 אחרי הצהריים מתחילים האורחים להאסף. מלבד דירי ההרחוב מגיעים גם דיירים לשעבר, דירי רחובות סמוכים, וכמה אורחים מקצוות מרוחקים של השכונה. סה"כ כ-70 אורחים, כולם מביאים מיני מטעמים ולבושים בצבעי הדגל. בארבע וחצי בערך יוצאת תהלוכה של אופנים ועגלות מקושטות עמוסות בילדים ומקיפה את הרחוב פעמיים (כמו שבועות במושב). מנשנשים קצת, ואז מגיע תורם של המשחקים הרטובים (בלוני מים ושות'). תך כדי כך נערמים סטיקים וקבבים על האש, ואורחים מנסים לנחש כמה ממתקים יש בצנצנות הענק המונחות על אחד השולחנות (הניחוש הקרוב ביותר יזכה את בעליו בצנצנת, לנו יש שאריות מצנצנות כאלה עוד משנה שעברה). כשהבשרים מוכנים מופיעות עוד מיני סלטים ותוספות מהבתים הסמוכים.

כטוב ליבינו בסטיקים, מתקיים החידון הפטריוטי המסורתי, חידון שירים, ועוד כהנה וכהנה משחקים, תעסוקות לילדים וקינוחים.

פורסים כסאות לאורך הרחוב ומסתדרים לתמונה הקבוצתית המסורתית.

לקינוח מקבלים הילדים חבילות של "פצצים" והרחוב מתמלא בקולות נפץ זעירים, בנתים מנקים ומפזרים שולחנות והולכים ביחד לראות את הזיקוקים.

לילה טוב.