הבטחתי שאלך לאיקאה כדי לשעמם את אגוזית אבל נראה לי שאני השתעממתי יותר. נדמה לי שאין אף אחד בעולם שעובר את איקאה במהירות האור כמוני ויוצא עם כל כך מעט סחורה. מונישה השכנה תפסה אותי פורקת את המפיות שקניתי והזכירה לי שדיברנו  במסיבה על הקמת נייברהוד וואטש (משמר אזרחי?). נו טוב, מה אנשים עושים שמשעמם להם.

השכונה שלנו נחשבת מאוד בטוחה (טפו טפו טפו). אני לא ממש מקפידה אפילו לנעול את הדלת כי במילא מי שירצה להכנס יוכל לעשות זאת בקלות, ובינתים אף אחד לא רצה (חמסה חמסה חמסה). בפעם היחידה שביקרו אותנו ההורים של אברום-ג'ורג', הם נלחצו איך יתכן שאין לנו הזעקה, סורגים וגדר בלתי חדירה בקידמת הבית (שלא לדבר על חדר מוגן). אברום הציע  להם לטייל בשכונה ולמצוא בית אחד מוקף בגדר.

אם להודות על האמת, ביום שנכנסו לבית הקודם, ראיתי שוטר מאבק מכונית ולוקח טביעות אצבעות. האם הגעתי למערב הפרוע, תמהתי? התיעצתי עם שכני הכל יודע ביל, שנתן לי מיד סקירה של ההיסטורה הפלילית ברחובנו: לבית הזה והזה פרצו ב-1966 ולבית ההוא ב-1982.

בקיצור, יותר הלחיץ אותי הראקון שפגשתי לילה אחד בחצר מאשר פריצות.

ואם כל זאת, עכשיו שג'ורג' שלי נמצא אצלכם, אני בודקת שוב ושוב עם הדלתות נעולות, ולפעמים לבושתי משעינה כסא על הדלת, ותמיד שומעת רעשים חשודים ואפילו "יריות".

טוב, היתה תקופה אחת קצת יותר בעיתית, כשהבית שגובל בחצר האחורית שלנו נמכר ל"שיכורים".  כשעברנו לכאן הוא היה שיך לNASA ומושכר לכל מני שושואיסטים, כך שאני ואיימי המקסימה זממנו לסחוב את הטרמפולינה שלה לחצר שלנו, כד לקפץ ולראות איזה עיסקות נשק נחתמות שם. לפני כשנתיים נמכר הבית לזוג שנראה מאוד חביב בשעות היום, ואף ראיתי בעיני רוחי את בת השבע-עשרה שלהם עושה לנו בייביסטרים, אבל כל לילה עלו משם צעקות רמות, איומים לקרוא למשטרה וקולות כלים מתנפצים. האם הייתי צריכה לקרוא למשטרה אני? ממש לא רציתי להיות מעורבת, ולכן גם לא הזמנתי את הילדונת. קצת יסורי מצפון יש לי בכל זאת. מה היא אשמה? אבל הילדים שלי בכל זאת באים קודם בסדר העדיפות.

בשעה טובה לפני כמה חודשים הם מכרו את הבית, וגרה שם משפחה מקסימה עם ילד בגיל של פיסטוק ותאומות בנות 8 חודשים. השקט והשלווה חזרו למעוננו (חוץ מיבבות תינוקת מדי פעם – אבל זה רעש חיובי).