פרס לכל מי שפתר נכונה בפוסט הקודם. למען האמת זה לא היה כמובן חידון, ואין תשובה אחת נכונה, אבל בכל זאת בא לי לצ'פר אתכם:

עייפתי. מזג האויר החם הבריח אותנו לחוף הים. חצינו את שרשרת ההרים המפרידה ביננו לאוקינוס הפסיפי, דרך יער עצי הסוקויה הגבוהים. כביש 84 היפיפה אך מפותל איימים נבחר כדי להמלט מהפקקים שיצרו ניצולי החום. מעבר להר, לאחר 30 דקות נסיעה נסענו בתוך הענן התמידי שמצוי שם, ו-8 מעלות צליוז פחות. הו ההבדל המבורך בין 29 מעלות ל-21 מעלות!!!

אבל האמריקאים האלה לא יכולים לעשות משהו עד הסוף כמו שצריך. המים בחוף האף-מון-ביי (עמק חצי הירח), עיירת חוף שאינה מצדיקה את שמה האקסוטי, היו קפואים כקרח , מה שלא הפריע לאגוזית וחברותיה לקפץ בין הגלים. מזג האויר הקריר והענן שכיסה את החוף השכיח מאיתנו את החור באוזון ששוטט בשלווה בדיוק מעל ראשנו. כל אלה ידועים מראש אבל תמיד מפתעים מחדש.  (נא לצרף לרשימת התלונות של מיכל).

ולמה הכותרת? ג'ורג'י אמנם חזר מארץ הקודש, אך לחוץ איימים ולכן נשאר בבית. כשהוא בארץ, או בנסיעת עסקים אני נמלאת אנרגיות ומתקתקת כמו שעון, מסוגלת להכין ארוחת ערב, תוך כדי החתלה של ילד אחד, הקשבה מרוכזת לשני ועזרה בשעורי בית לשלישי. אבל שהוא כל כך קרוב, היכולת המקבילית וחלוקת הקשב שלי נעלמת כלא היתה ואני תשושה תשושה תשושה.