אתמול איבדתי  עשתונתי.

לקחתי את פיסטוק ואת אגוזית לשעור השחיה. לפני זה, בגן, הביאו מגלצ'ת מים מתנפחת, כל הילדים גלשו בכף, צרחות קרב ממלאות את החצר, ופיסטוק לא רצה להרטב. יש לו בעיה עם זה וזה עצוב לי. אולי לא לקחתי אותו לבריכה מספיק, מגיל צעיר?

הוא קצת משתפר – לפני כמה חדשים הוא פשוט לא היה מוכן שבגד הים ירטב, ועכשיו הוא מוכן.  (כן, עבדתי קשה על זה). מצאתי את המקום היחיד כאן שיש בו שעורי שחיה בבריכת תינוקות (מצרך נדיר!) והוא מוכן להכנס עליה.

שמתי לב שכשהמורה אומרת לו לעשות משהו שהוא לא מוכן לעשות (וזה רוב הדברים) הוא נסגר לגמרי, מעמיד פנים כאילו הוא לא שומע אותה, ועוסק בשלו. כל כך הפוך מאגוזית. אם זה לא יעבור, יהיה קשה בבית הספר. היה לי מאוד קשה לראות אותו מסרב לעשות כמעט הכל ומסביב ילדים מקפצים ועולזים. הרגשתי שאין לי מושג איך יוצאים מזה (וזה אחרי שחצי שעה לקח לי להכניס אותו למים בכלל, לגמרי הופתעתי שהצלחתי בסוף).

ואז עלתה ההברקה. אמרתי למורה שפשוט תגיד לא לעשות רק את הדברים שהוא מוכן לעשות, למרות שזה כמעט כלום ושנראה שאין התקדמות, לפחות הוא נמצא במים נהנה ומקטלג את זה כחויה חיובית, ואחר כך נראה. שזה יהיה השעור הכי טרוויאלי בעולם – ממש לא אכפת לי. וכך היה. הצלחה.

עדיין,  החומר הכימי של המתח שלפני, ורגשות האשם הצטברו לי בגוף. ב-6 בערך דברתי עם אברום. סכמנו שאני אקח את הילדים לאכול בבר סלטים, ונפגש עוד שעה בבית. כשחזרנו הביתה, תוך כדי ריבים מסוג "הוא התחיל" אברום לא היה בבית. שחקנו קצת, אמבטיה והריבים ממשיכים.

אברום חזר בשמונה ורבע, תוך כדי שיחת טלפון שנמשכה עוד חצי שעה.

הוא לא ידע שלפני זה נשברתי. התפרקתי. וממש לא בא לי לתאר איך (באופן כללי השתמשתי בקול שלי בצורה שאני בדרך כלל לא נוהגת להשתמש), רק אומר שהבת המקסימה והרגישה שלי יצאה מיד ממוד הריב ושאלה אם אני רוצה מאסג'. היא מאסג'יסטית מלידה.

מתגובות בעבר, לפעמים הרגשתי שאפשר לחשוב שאני אמא מושלמת כזאת. אז זהו, על הניר אני ממש בסדר, אבל אני לא. אני גם לא רוצה שתבהלו. אני בדר"כ חזקה כסלע. אני כל כך מקוה שאני לא מאבדת את זה.