אמא מושלמת?

העניין הוא לא בצעקות אלה באיבוד השליטה.  לא התכוונתי להגיד שהנה צעקתי פעם אחת על הילדים אז אוֹיוֹיוֹי יוֹיוֹי (הבנות בפריז עשו לי קצת השלמת הוואי ישראלי) – אני לא מושלמת. זה באמת נשמע מופלץ כמו להגיד "איזה אסון, עליתי מ 48 קילו ל 49 קילו, אנא אני באה?"

אלא שבעולם הבלוגוספרי, אנחנו מצטיירים לפעמים כגיבורי על, מה שמחוזק בתגובות המפרגנות. גם החסרונות שלנו חינניים בסגנון "אני משקיע מדי" של ראיונות העבודה. זה קורה המיוחד בבלוגים שאינם חושפנים – כמו שלי. ואז פתאם נוצר סדק.

אני  למשל, לא מבינה איך אפשר לריב עם טיפוס כל כך מקסים ושוחר שלום כמו גכ"א, וגם אם היא מעידה שהיא עצמה לא טמנה ידה בכיסיה אני לא אאמין. איך משהו יכול למנוע ממנה נגיעה אחת רכה כשהיא צריכה?

אין לי שום שאיפה להיות מושלמת, וגם אם הייתי רוצה אני יותר מדי רחוקה מזה.

מה בעצם קרה?

שאלת השאלות, לא?

התגובות של פיסטוק בבריכה מאוד הלחיצו אותי, לאו דוקא לגבי השחיה, אלא לגבי כל דבר שילמד בהמשך. ההסגרות הטוטלית שלו ואי קבלת הסמכות כשהוא לא מעוניין. ברור שאי ההליכה שלו בתלם יכולה להוליך לכוון טוב דוקא אם כי תוך כדי קשיים, אבל יתכן שיהיו רק קשיים. כרגע הוא לא מקבל בכלל גם כללים בסיסיים, ואני מאוד מקוה שזה עניין של בגרות נפשית.

כל זה הדאיג אותי. אני חושבת שזה הצטרף להררי דברים שממש לא בא לי לעשות אבל אני צריכה. כל כך לא בא לי, שאני אפילו לא טורחת לעשות רשימה שלהם, ומצד שני לא עוברת לדברים שאני רוצה לעשות כי המצפון לא מרשה.

ואז הרגשתי א הכאב הזה, ליד הריאות, שאני יכולה להשבע שהוא לגמרי פיזי.

איך יוצאים מזה?

באופן כללי, אני לא מהמשאירים בבטן ודברתי עם אברום למרות שאני לא רוצה להגזים, הוא עובר תקופה מאוד לחוצה, וגם הוא צריך אותי קצת. גם חברות שלי כאן עוברות תקופה לא קלה, כך שאני ממש מתבישת להעיק בבעיות הפעוטות שלי.

שעה אחרי שכתבתי את הפוסט צלצלה עלי אנגהה ויצאתי לארוחת צהרים איתה ועם תמי ורוּפָּה  (לרוּפָּה אין פוסט משלה כי לא מצאתי משהו דרמתי לכתוב עליה. היא הצטרפה לחבורה שלנו קצת יותר מאוחר, נראה לי שדוקא איתה אפשר לצור קשר יותר עמוק, אבל אין לנו אף פעם אחת על אחת). הססתי אם ללכת הופכת שוב באותם דברים שרובצים על מצפוני, אבל בסוף החלטתי שכן. זו היתה החלטה נבונה כמובן. בדר"כ להיות בחברת אנשים משפר את מצבי. יש איזה מליון אנשים שהבטחתי להם לנצ'ים והגיע הזמן לבצע.

התקדמתי קצת במטלות שלי, אבל אני כל כך סובלת מזה שאחרי כל פסיק אני נחה יומיים.

הרשתי לעצמי לעשות קצת פוטושופ וגיליתי שאני חייבת לצאת לימי צילומים. הבעיה שהסביבה הקרובה חסרת אופי לחלוטין ולא מעניינת אותי צילומית.

עשיתי שוב את עוגת הגזר סטייל מיכליקה, וזנחתי קצת את ישרא.

הכאב כבר לא שם. הלחץ כן.

לא ללחוץ על הילד

כמובן שזה נכון. ברור לי שהדרך במקרה הזה ללכת לאט ובקצב שלו, ובטח שלא ליצור אנטיגוניזם או טראומה. כמו שכתבתי, לפני כמה חודשים הוא סירב להרטיב את בגד הים והיום הוא נכנס לבריכה לא עמוקה ברצון, והיתה התקדמות בעוד כמה נקודות דרך זעירות.

עליתי די במקרה על הבריכה הזאת, שנמצאת במועדון פרטי ומעט אנשים שמעו עליה. זה  אמור להיות שעור של 4 ילדים אבל בפועל היתה רק ילדה אחת נוספת שעזבה, כך שבעצם יש לנו שעור פרטי. המדריכה צעירה וסבלנית, אבל מדי פעם אני נותנת לה רמזים איך להסתדר איתו ומה (חוסר) הציפיות שלי (שלא תלחץ עליו בגלל שהיא חושבת שאני רוצה לראות התקדמות).

מצד שני אני לא חושבת שאם ילד מפחד ממים צריך פשוט לעזוב אותו במנוחה. לילדים יש במקרים רבים פחדים מהלא מוכר וצריך להראות להם בהדרגתיות, כל אחד בקצב המתאים לו, שהשד לא נורא כל כך. הרי רק בגלל האמונה הזאת הגעתי למצב שהוא בכלל נכנס למים (וכמובן אני יכולה להביא עוד דוגמאות). בדיוק בנושאים כאלה כמו שחיה, אם מחכים יותר מדי הם אולי מוכנים יותר נפשית אבל מצד שני מתבישים להיות ברמה של ילדים קטנים מהם, ולכן נסגרים.

אגוזית

אכן התגובה שלה מדהימה. עקב התגובות חשבתי על זה עוד קצת. היא תמיד היתה ילדה שמצליחה להבין את רגשות הזולת ואת רגשותיה שלה. מגיל צעיר הייתי נדהמת מהדרך הבהירה בה היא נוהגת לתאר את רגשותיה . במקרה הזה, היכולת שלה לתת וההבנה שהתפרקות שלי היא לא בגללה או בגלל אחיה, אלא משהו שבא מתוכי – פשוט מהממת אותי.

אתם

התגובות היו בדיוק מה שאני צריכה. איך ידעתם? עזרתם לי מאוד, אלפי תודות. באמת – בשביל  זה יש בלוג.