דליה מוצאת את עצמה מנסה לחקות את אותה ארשת אדישה וקרה של שאר נוסעי האוטובוס. כולם זקופי גו מביטים ניכחם במבט קפוא. חלילה שלא יכרך מבט במבט ויצריך הנד ראש מאופק.

היא לא מבינה איך נכנעה והסכימה לנסיעה העיסקית הזאת. למרות ביקורים תכופים באירופה, גרמניה תמיד הרתיעה אותה. אבל הבוס לחץ, והיא לבסוף שכנעה את עצמה שאין שום סיבה לסרב, והרי משפחתה מוצאה מעיראק בכלל, ולעזאזל הזיכרון הלאומי. משרה היא משרה.

באוטובוס שורר שקט גמור, מלבד קול ציפצוף דקיק וטורדני ברקע. השקט מטריד את מי שהורגלה לאוטובוס ים-תיכוני, מזיע, צפוף והומה בשיחות יומיומיות בין אנשים שלא נפגשו מעולם לפני כן.

הגבר הצעיר שיושב מולה נראה כשקוע בספר שמונח על בירכיו, אך לא מעביר עמוד ולו פעם אחת. אישה שיושבת  בסמוך לו בוהה קדימה, בנקודה לא נראית. אפילו שתי הילדות הקטנות שיושבות משני צידיה עוטות אותו מבט חמור וארשת כה רצינית שדליה מעולם לא ראתה בילדות ישראליות.

גבר מבוגר שיושב מעבר למעבר זונח מדי פעם אותו מבט חסר תכלית, לטובת הגנבת מבטים כעוסים לעברה, בוחן את תלתליה השחורים ואת עורה השחום. היא מצטמררת, מרגישה שהנה יגזור את גורלה, "ימינה" או שמאלה". הכל בראש שלי, הכל בראש שלי, הכל בראש שלי, היא ממלמלת לעצמה.

השקט באוטובוס מדומה. הציפצוף הולך ומתגבר, עד שדליה קמה וניגשת לנהג, מתלוננת באנגלית על המפגע. הנהג מביט בה בכעס וגוער באנגלית שבורה מתובלת בגרמנית שעליה לשבת ומיד. אסור בשום פנים לעמוד כשהאוטובוס בתנועה. היא מצייתת וחוזרת נרעדת למקומה.

מביטה מחוץ לחלון רואה שלל בניינים אפורים, מנסה להעריך בני כמה הם, ומי גר בהם פעם. הציפצוף הולך ומתגבר. היא בוחנת את חבריה לנסיעה, אבל הם כמו בובות שעוה, לא מנידים עפעף.

היא מרגישה מחנק ומנסה לפתוח חלון ללא הצלחה. אחת הילדות מביטה בה במבט משועשע עד שאמה גוערת בה בנחרצות והילדה חוזרת לארשת הסתומה שזה עתה נינטשה.

הציפצוף מתגבר עד שדומה שהוא משתלט על כל חושיה וסודק את עצמותיה. היא פוכרת בעצבעותיה עד שפרקיה כמעט נשברים. היא רוצה לקום שוב, ולהתחנן לנהג  שיגאל אותה מיסוריה אך רגליה לא נשמעות לה.

ולפתע היא לא יכולה יותר. היא קמה ממקומה וצורחת בכל ריאותיה "די!!!!!!!!!".

הנהג עוצר את האוטובוס בצד הדרך. ניגש אליה בצעדים נחרצים, מורה באצבע מאיימת אל דלת היציאה וצועק "רָאוּס!!! רָאוּס!!!"