כפי שנבאתי אחותי התגלתה כאגואיסטית וילדה 10 ימים לפני התאריך המשוער (שלוש ששמאות, לאם ולבת שלום, תודה). שש שעות אחרי הטלפון הגורלי היו הורי על המטוס בדרך דרומה לסן דייגו, מה שקיצר את שהותם אצלנו לחמישה ימים בלבד.

בלבד? הבה ונבחן את הסוגיה.

 פעם  אחרי פעם,  כשהם עומדים לעזוב אני כועסת על עצמי, שמן הראוי שאהיה יותר סבלנית, שהזמן שלנו ביחד כל כך קצר ויקר, שאני צריכה ללמוד להתאפק, להבליג.

בסך הכל הם ממש בסדר, ההורים שלי. הם חכמים ומשכילים, אפשר ללמוד מהם המון. הכל מעניין אותם. הם עוזרים בבית ומנסים לא להיות לתורח. הם משקיעים בילדים בצורה חיובית כלומר לא בשוחד אלא בתשומת לב, משחקים (חינוכיים כמובן), סיפורים. אגוזית פרצה בבכי ששמעה שהם עוזבים. פיסטוק לא  ממש האמין שזה קורה. בהשואה להורים אחרים מסיפורים ששמעתי יש להם דירוג די גבוה.

אז מה רע? אמא שלי והצעות היעול שלה. אני פשוט לא עומדת בזה. מהערות ש"כדאי יותר לשים את המלח כאן", ש"הכפיות האלה לא פרקטיות" (פרקטיות פומפמה לי כל חיי. אני מנסה להתגבר), לא כדאי שהילדים יוכלו ממתקים לפני האוכל (שניה אחרי שאסרתי עליהם לנבור בשקית ההלואין ממש ליד האוזן שלה), לסוג הסירים בהם אני משתמשת, לסדר היום שלנו. בעצם למה לפרט? הערות על הכל נון סטופ.

די ברור לי ש80% מהאמהות עושות את זה במידה זו או אחרת. איך אתם מגיבים? מהנהנים בהסכמה? שותקים? עונים?

למה אני לא יכולה פשוט לעבור לסדר היום, כאילו לא שמעתי? למה אני לא מתאפקת? כיוון שלא רציתי לגרום לפיצוץ, והאמנתי שבהסבר הגיוני ושיחה אפשר לפתור את הבעיה, אמרתי לה שמרוב הערות נוצר הרושם שהיא חושבת שאני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. היא ממש סרבה לקבל את הטעון ושמרה על זכותה להמשיך באותו קו. טעיתי. להעלות דברים על השולחן לא פותר בעיות. צריך להחזיק בבטן ולנסות לא להתפוצץ.

עכשיו עברתי למחשבות לעתיד. האם כשאני "אגדל" ואבוא לבקר את הילדים, האם גם אני אהיה כאחת האמהות? קצת נחרדתי מהמחשבה שיש סיכוי שכן. אני מזהה בעצמי כל מני שטיקים של אמא שלי, שמחלקם אני מנסה להפטר בכח.

אני מקוה לזכור איך זה מרגיש. אני מקוה לזכור שגם ילדים גדולים, שיש להם ילדים משלהם,   זקוקים לכמה חיזוקים חיוביים בין עיצה שלא ביקשו להערת יעול.

בנתיים, לאות נקמה, אחותי קיבלה את ההורים לחודש. לקראת סוף החודש נצטרף עליהם לאיזה טרקי ברוטב מתקתק (רק בלי הטרקי והרוטב).