חזרתי. עדיין מתנגנים במוחי פיטפוטו הטורדני של נהג המונית ההודי (פָּנְגָ'בּי למתעקשים לדייק). כל הדרך משדה התעופה של סן חוזה הוא לא סתם את הפה, מחזיק את הסלולרי ביד אחת ונוהג בשניה, מפקיר את בטחוננו בידי הגורל. בדיוק כמו בתל אביב, אבל בפנג'בית זה יותר גרוע.
או אולי לא? "אבל סיוון, למה שאני אגיד שאני בפתח תקוה, אם אני ברישון? למה את דופקת אותי בסידור העבודה, בת זונה, לא! לא את סיוון, הנהגת שחתכה אותי עכשיו, גברת, פעם הבאה תגידי בכל רם שאת רוצה לרד, כן? זה לא בטוח לעצור פה!".
סן דייגו עיר מקסימה בקצה הדרום מערבי של ארצות הברית. ידועה במזג אויר אידאלי, תעשיית ביו-טאק משגשגת, אוירה שלוה, אטרקציות לילדים (גן חיות מהגדולים בארה"ב, עולם המים, לגו–לאנד, ספארי) ואוכל מקסיקני. כל זה לא היה מעניייננו. האטרקציה האמיתית עבורנו היתה כמובן הבובלנת החדשה. איזה מתוקה! צילמתי לפחות 80 תמונות שלה אבל היא כל כך דומה לאחותי, ואחותי כל כך דומה לבעלה, כך שאם משהו מכם מכיר אחד מהם הוא ישר יזהה. לכן תאלצו להסתפק בתמונה של הנוף הזועתי מהמלון שלנו:


עצוב לי. מפגש אחרון לפני שאחותי חזורת לארץ בעוד כחודשיים, ולמרות שסן דייגו לא ממש מעבר לפינה עבורנו (יותר משעה טיסה למעשה), היינו באותה יבשת, וזה יצר משהו דומה בחיים שלנו, ופגישות פה ושם. אוף, מאוד מאוד עצוב. מאוד.
אולי אני אקפוץ לשם שוב בתחילת ינואר.
אבל לפני זה אגיע רחוק.