הלילה חלמתי שאני רודפת אחרי פיסטוק במקום עמוס אנשים. אני צועקת לו שיחכה, מזהירה אותו שלא ילך לאיבוד אבל הוא רץ ורץ ולבסוף נעלם. אני לא מוצאת אותו ימים אחר כך (מוזר מימד הזמן בחלומות).

התעוררתי בבכי ולאחר דקה שוודאתי עם עצמי שכל זה היה חלום רצתי לסלון וחיבקתי אותו. הוא התעצבן שאני מפריעה לו לראות טלויזיה. אני כותבת את זה כי כך זה בטוח לא יתגשם.

אחר הצהריים הלכתי למסיבת התה של קרול, בנות בלבד. קרול טוענת שטון הדיבור שלי השתנה מיד מהססני לעליז כשנודע לי שהארוע לא כולל ילדים . למען האמת היה משמים לחלוטין עם חברותיה צבועות הבלונד-פן, אבל הקולינריה היתה מרשימה. המקום, בסגנון ארופאי לא מוגדר,  נרכש לפני חודש ע"י חברה יפנית של קרול, ואנחנו הינו הסיפתח לקונספט מסיבת התה של המסעדה, עם מגשי שלוש קומות של סנוויצ'ים משובחים ופטיפורים עדינים. בעלת המסעדה קירקרה סביבנו והשיחה נסובה סביב מסעדות יוקרה באזור והצעות לשיפור התפריט. (אם למישהו יש רעיון למאכל טבעוני משובך, יש ביכולתו להשפיע על אחת ממסעדות הגורמה של העמק). היה שווה לסבול בשביל קרול, חברה יקרה. מתישהו אספר עליה יותר אבל זה מעניין מדי  וזה פוסט של דברים משעממים ושטוחים בלבד. זה אחד מהמימדים שלי שקשה לפספס.  

כשפתחתי את הבלוג, הוא נועד בעיקר לתאר את החיים כאן מנקודת מבט אישית,  בלווי תמונות. לא חשבתי שאתדרדר ליומן בסגנון "אתמול עשיתי כך, והיום התרגזתי על הטכנאי של at&t", לא תכננתי שאשפוך כאן את נבכי נפשי בצורה שתביך אותי אם משהו יקשר בן הדמות האמיתית והפקטיבית, אני מקוה שבזה לפחות אני מצליחה.

אך אויה, אני לא כותבת הרבה על החיים בעמק. כתבתי קצת כאן, תארתי את השכונה שלי פה (ועוד פוסטים בודדים ברשימת "עמק החיות המוזרות" משמאל, פה ושם על העיר הגדולה (סן פרנסיסקו), אבל פוסטים מעטים הוקדשו בצורה "מדעית" לשוני בן החיים כאן לחיים.

אחת הסיבות היא שבארץ השתנה כל כך, שאני לא בטוחה שמה שנראה לי כשונה עדיין שונה.

לפני עידן הבלוג למשל,  חוסר הסושי נספר ברשימת המגרעות של החיים בארץ (הסירו דאגה מעל לבכם, בנושא אוכל הבעד ונגד מתאזן), אבל לפי מה שאני קוראת כאן, כנראה צומחת בארץ סושיה תחת כל עץ רענן (עדין לא עבר את מבדק האיכות שלי) .

כשהמעבר לארץ האפשרויות עלה על הפרק, לא התרגשתי ולא התלהבתי. היה לי טוב בארץ, ולעבור לארץ אחרת, אמריקה ככל שתהיה, לא היה חלום שלי.  כשניסיתי להבין איך זה לחיות שם, אמרו לי "זה פשוט קל". לא הבנתי מה זה הקל הזה, כי לא הרגשתי שקשה לי.

קל כאן באמריקה, ואני לא יכולה להסביר במדויק למה.

נקח לדוגמא את נושא הקניות, בו אני שקועה עד צווארי כרגע, שלא באשמתי. נכון, אפשר להשיג הכל בארץ, אבל כאן זה הרבה יותר קל. זה פשוט גאוני מצד בעלי החנויות: אם קל קונים יותר!

 העמק שלנו משובץ כולו בחנויות ענק (הייתם פעם בחנות האלקטרוניקה של fry’s?) מלאות כל טוב, מצוידות במגרשי חניה ענקיים ( רק בסופי שבוע שלפני קריסטמס או בסייל של יום שישי השחור הם מתמלאים עד אפס). השרות יעיל מנומס ולא נדחף, התורים קצרים (שוב, מלבד התקופה הארורה).  תמיד יהיה סניף של הרשתות-הגדולות-שיש-בהן-הכל במרחק של לא יותר מארבעה מייל מהבית,  כך שאין מה לדבר על פקקים. כמעט תמיד אפשר להחזיר סחורה (no questions asked). ישראלים רבים נוטים לנצל את השיטה, למשל כשנוסעים לטיול בטיסה, קונים נצלני השיטה כיסא לתינוק ומחזירים אותו כשחוזרים. תמיד יהיה סניף של טארגט ליד שדה התעופה.

איך להגיע לחנויות? אין בעיה! למי שאין לו מערכת ניווט, אפשר להגיע לכל עסק מדפי הזהב שבאינטרנט. (יש לי הרגשה שאני לא מעודכנת ושככה זה גם בארץ! איך אפשר בלי זה?)

כמובן יש גם את חנויות האינטרנט כמו amazon.com  ו-shoping.com ואז הסחורה תגיע לביתך, ברוב המקרים במחיר טוב יותר.

האם הקלות הזאת חשובה? כן. שטחי ככל שיהיה נושא הקניות, כולנו עושים את זה, והקלות היא חלק ממה שנקרא אכות חיים ושלוות נפש. יש גם חסרונות לקלות הזאת, כמובן. כמה חשוב? שאלה טובה. בכל מקרה זה רק פינה ממה שמתאר את ה"קל". אפשר להוסיף גם את שלוות הנפש בנהיגה ועוד.

בכל מקרה, חוץ ממתנות אני מצטיידת לאחרונה בציוד אלקטרוני רב. קשה להאמין כמה הוראות הפעלה אני קוראת לאחרונה (כן, אני מודה, אני מחובבי-הציוד-האלקטרוני-שקוראים- הוראות-הפעלה). את הלפטופ שקניתי ב-costco אני מתכונת להחזיר (מהיר ונחמד אבל רזולצית המסך לא מספיקה לי). החנות הזאת היא בכלל תופעה: זה מחסן ענק שבו מוכרים הכל בכמויות אימתניות, למשל: חבילה של 30 פולקה עוף או 1000 מקלות אכילה סיניים.

טלוויזיות ולפטופים אפשר לקנות שם אחד אחד למרבה המזל, המחירים זולים ותנאי ההחזרה מהמדהימים שקיימים: הם יקבלו טלווזיה גם אחרי שלוש שנים !!! נדמה לי שאין בכלל מגבלה של זמן! מדמיינים איזה כר פעילות זה לישראלי התחמן? לאחרונה הם הרעו את התנאים, ולפטופ יתקבל "רק" בחצי שנה שאחרי הקניה.  

באותה חנות קניתי גם DVD נישא, לגנוב לעצמי קצת שקט בטיסה. הדברים האלה נהיו זולים למדי (אם כי לא אמינים לא מנגנים PAL). קניתי גם מצלמה חדשה וקטנה שתהיה תמיד בתיק, שלא תיבכו לי שאני לא מתעדת.

אז עוד כמה ימים אני מפליגה לדרך. לוח הזמנים הולך ומתמלא (!). זה לא קל כי האופי הישראלי מתקשה לתכנן מראש, וכשכולם אומרים לי "תגיעו ונסדר משהו" ובסוף כולם מנסים להפגש איתנו באותם שלושה ימים (שהרי ברור שהכי קל בסופי שבוע או בחנוכה), ביום ההוא יש להם יוגה, וביום הזה חוג מקרמה, הדברים הולכים ומסתבכים וכולם נעלבים (כולל אנחנו...). בשנים הראשונות הייתי הרבה יותר מאורגנת, וגם היו הרבה יותר חברים. לאט לאט כל אלו שלא טרחו מספיק לפגוש אותנו (אחרי שהשקענו את מיטב כספנו ושלוותנו הנפשית בטיסה טראנס אטלנטית עם ילדים) זוהו כלא חברים ונשרו. נוספו אם זאת כל אותם נמושות שהיו כאן וחזרו לארץ, והשנה יש יותר כאלה מתמיד. זהו. זה רמז אתם שואלים? כן. כך קברתי את ההערה הזאת בסוף הפוסט , נראה מי שרד עד כאן ועדיין רוצה להפגש.