חזרתי לעמק החיות המוזרות. עדיין בשלב ההזוי של מעבר מהיר וחד מדי בין שני עולמות שונים ומהותיים בחיי.

אני יודעת. צריך לכתוב על איך הארץ נראית בעיני מי שמבקר בה פעם בשנה (על זה יש לי בעיקר בנליקה לכתוב), על אופיים של הביקורים ומה זה עושה לנשמה (על זה אני אכתוב אני מתחייבת לכתוב, או שלא), על איך זה לחזור לכאן, הביתה (והאם זה הבית).

אבל בנתיים, כדי שאף אחד לא יעלב, אציין שמפגשי הבלוגרים שלי היו נדירים. זמני המצומצם והיקר הוקדש למשפחה וחברים בשר ודם, (עד שלא הוכח אחרת, בלוגרים זה ישות וירטואלית.  נוט דט זר איז אניסינג רונג וויז איט!!!). אני יודעת שלא ממש הזכרתי את זה, אבל יש לי גם חברים מהעולם ההוא, שעושים לי ממש טוב על הנשמה ויש דבר מוזר כזה, שחברים בלוגרים אפשר להפוך לבשריים אבל ההפך זה לא עובד.

כך, נאלצתי לוותר על מפגשים שסיקרנו אותי ואני די בטוחה שלא הייתי מתאכזבת וכך אמשיך לדמיין. היו שני מפגשי בלוגרים קיבוציים משהו, אחד שהתקיים לא לכבודי ולמרות בואי, ובעצם גם השני. בסופו של דבר היה רק מפגש אחד של אחת-על-אחת, ברגע הממש אחרון, עם חבצלת הבלתי נלאת על סושי ברוטב טחינה. ואם זה לא פיוז'ן, מה כן? (האוכל, לא המפגש!)