הבטחתי לספר על מתנת ולנטיין שלי, אחרי הגרנדיוזות של החתולה, זה כבר לא נראה מרשים כל כך. ערב החג הדפסתי את התמונות מהפוסט הקודם לצורך הגשתם ואז פתאם אמרתי לעצמי: המממ… מיד הדפסתי עותק נוסף, רצתי לקנות מסגרות ועכשיו הן תולות אחר כבד במשרדו הצנוע  (ואני לא קיבלתי כלום, יפה ששאלתם).

אהה. שאלתם איך היתה ההגשה. טוב ששאלתם. קצת קשה לי לכתוב על זה, כי ההגשה הזאת גרמה לי לזעזוע לא קטן וגילתה בי דברים שלא ידעתי. הגשתי את שתי התמונות הנ"ל פלוס שתיים נוספות. תגובות חברי לקורס היו מעודדות ואף יותר. המרצה השתמש במילים What you did to those photos is outstanding, ואחרי זה אני לא זוכרת הרבה. בחיי שעשר דקות לא יכולתי להוציא מילה מהפה וטוב שישבתי. מאוד קשה לי לכתוב על זה, כי יש לזה ריח של הנחתום ועיסתו, אבל יותר חשוב היה כל הקטע שאחר כך. שבוע הסתובבתי בלי יכולת ליצור דבר,  וזה לא לגמרי עבר. הרגשתי כאילו אני על 10 כוסות קפה ולא ממש יודעת מה לעשות עם האנרגיות האלה. זה קצת הפתיע אותי כי חשבתי שחיזוקים מפרים אותי אבל ההפך הגמור קרה. אני חושבת שזה מקרה ברור של פחד שהאמת תתגלה, (האמת: זו הצלחה חד פעמית מיקרית).

בנתיים יש לי תרגיל להגיש מחר. ההחלטה מה לעשות צצה ברגע האחרון ויצא משהו סוריאליסטי ביזארי ומוגזם (יש לי לפעמים נטיה נוראית להוסיף ולהוסיף בעוד שדוקא המינמליזם נכון עבורי). מלבד זה מחר אני אמורה להצהיר על תוכן הפרוטפוליו שלי, ואין לי מושג ירוק. אפילו לא מושגונצ'יק. לפני שעה "דיברתי" קצת עם חבצלת, ותוך כדי שיחה עלה לי רעיון מבריק: תמונות עירום (אומנותיות, מה אתם חושבים!)  של אנשים אנונימים! כלומר של בלוגרים. אני יודעת שאתם מופתעים שחבצלת עוררה בי את המחשבה הזאת ואני בטוחה שגם היא מופתעת. אני אתפשר על פוטרטים. טוב, אז איך נארגן את זה?