בת אחת עשרה. גם אני מנסה לעשות פליקפלקים באויר. גם אני רוצה להיות נדיה קומנצ'י. בדרך לחוג להגשמת חלומות עוצר אותי איש גבוה ורזה. זה מה שאני זוכרת. הוא מבקש ממני עזרה לקרוא את מוני החשמל שבחדר המדרגות. אני נכנסת איתו לחדר מדרגות לא מוכר הוא מניף אותי בידים שאוכל לקרוא היטב את המונים הגבוהים ומצמיד אותי קצת. יש לא ג'ינס מאוד צמוד. אני מרגישה. משהו לא בסדר, אני יודעת פתאם ומבקשת ללכת. הוא משחרר אותי לדרכי.

אחותי, בערך באותו גיל, מגיעה הביתה בוכיה. בעודה מחכה לאוטובוס בתחנה, מישהו הצליח להביא אותה (לא זכורים לי הפרטים, או פשוט לא ידועים לי) לשדה הסמוך, ולהכריח אותה "לנשק לו ת'בולבול". לא הוגשה תלונה למשטרה, ואני תוהה מה אני הייתי עושה במקום אמא שלי, ואם "לעצור אותו כדי שלא יעשה זאת לאחרים" מתאים בעצם רק לסרטים הולוודים, או סדרות טלויזיה עם שוטרים רחומים ועורכי דין טובי לב ויפי מראה שתמיד מנצחים.

בצבא, במשרד, מפקד הבסיס נכנס פתאם לחדר שלי ומחבק אותי. הפקידה-פילגש שלו בחדר הסמוך. אני חומקת ורצה למעונות להתקלח. אולי הוא לא התכוון ליותר מזה, אבל זה בא פתאם  Out of the blue, כאילו אין לו שליטה על זה, ואני הרגשתי חדירה. חדירה למרחב האישי שלי.

גם זה קרה. לא השאיר טראומות.

החבר שלי תופס אותי, אני לא מצליחה להשתחרר, לוקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שאני לא משחקת תפקיד צפוי בסקס הקשוח בו הוא מנסה לגוון, אלא שאני לא רוצה. שחוסר שליטה זה משהו שאני רוצה לבחור. ופה אולי יש גבול עדין. הרי הוא לא ניסה לאנוס. ואני סלחתי והבנתי. היכן הגבול? מי יחליט?

הנה שחררתי קצת.