נתחיל מהתחלה. בעמק יש כבר הרבה זמן קבוצה של אמהות-ישראליות-שנשארות-בבית (stay at home moms) שמטיילות ביחד פעם בשבועיים בזמן שהילדים בבית הספר. עד כה הצטרפתי פעמיים לחבורה העליזה ובאופן כללי חביבה. היום בשל חופש כלשהו  טיילנו עם הילדים, משהו כמו 30 ילדים ישראלים ועשרים אמהות, נניח.

בעודנו מתארגנים לנטישה, הבחנתי בעקיצה מדאיגה על זרועי. אחרי דקה הבנתי שזו לא עקיצה אלא תגובה לבדיקת ה-TB שעשיתי לפני שלושה ימים (זו בדיקה שעושים בדר"כ רופאים, מורים, אנשים שרוצים כרטיס ירוק, ואנשים שמתנדבים באופן קבוע בבית הספר.)

הו, לא! עברו שלושה ימים והייתי אמורה ללכת למרפאה כדי שיבדוק את התגובה לא יאוחר מ-72 שעות! הפקדתי את פיסטוק ורצתי למרפאה.

האחות הציצה בנפיחות הקלה ואמרה שלא נורא שאחרתי, במילא התגובה חיובית. מה חיובית? אמרתי. איך יתכן שאדבק? את יודעת, אמרה האחות. מגע עם פושעים או חסרי בית (מלבד הנטיה הלא פולטקלי קורקט של המחלה הזאת, חסרי בית? פושעים? אני?)

משם הריצו אותי לרנטגן. רק מללבוש את החלוק הירוק נעשתי חולה. האחות אמרה לי שהרנטגן יקבע רק עם השחפת שלי פעילה או לא, כלומר מדבקת או לא. תרופות אני אצטרך לקחת בכל מקרה.

אז אני לא ממש בטוחה אם לשנות את שם הבלוג ל"סיפורה של חולת שחפת" כבר עכשיו, או לחכות לתוצאות הרנטגן. חוץ מזה אני מקוה שדויד יחזור כבר מהחו"ל שלו לפני שאני אמות. אני צריכה לתת לו הוראות מה לעשות עם הבלוג שלי (אל תבכו לי שלא זכיתם בתפקיד, הוא הרי הסנדק שלי).

להרגיע קצת, קראתי באינטרנט שזו המחלה הכי מדבקת בעולם ולשליש מאוכלוסיית העולם יש אותה באופן לא פעיל. בארה"ב האחוזים נמוכים בהרבה. חוץ מזה עם יש תגובה קטנה מאוד יכול להיות שזו לא תגובה חיובית בהכרח. כמובן שלא היתה ממש הגדרה של "קטנה". אז עכשיו נחכה לפגישה עם הרופא. מה שאני מפחדת, שכנהוג בשיטה האמריקאית ילכו "על הבטוח" ויחליטו שאני חיובית וחיייבת לקחת תרופות. ואני כבר חושבת על היאוש של להלחם בשטויות שלהם. איזה שטויות!!!!