נטליה (שם בדוי) היא אישה קשה וקשוחה. השטרות בארנק תמיד מסודרים בסדר עולה. המגבות הצבעונית סדורות כמו חיילים בצבא של פעם. שום דבר לא ישנה את סדר היום הקבוע שלה. כאשר היא מחליטה משהו, מוזר ככל שיהיה, שום עובדה לא תזיז אותה מדעתה - אין טעם להתווכח. צריך להיות כזאת בשביל להתמודד עם חיים כמו שלה.

את מלחמת העולם השניה היא עברה כילדה מוסתרת במנזר. מאז היא לא מוכנה לשמוע על שום דבר גרמני. בשנים האחרונות נסדקה החומה  וסטיתה למכשירי חשמל יקרים גברה על שנאתה לגרמנים ומוצריהם.

היא ומשפחתה הקרובה (כולם כמעט ניצלו איכשהו והתקבצו בסוף המלחמה) נשארו באירופה אבל אז היא פגשה את דוד שלי, אחי אמי, התחתנה ועברה לארץ. בסוף שנות השישים, בעודה  בהריונה השלישי, נהרג דודי בפעולת איבה, היום קוראים לזה פיגוע. נטליה  עברה לשכונה שלנו וגידלה ביד רמה שלושה ילדים.

שנים רבות אחר כך שודכה נטליה לבן דוד של בעלה הראשון ובעיקבותיו עברה עם שלושת ילדיה לחו"ל. (אתם חושבים טלאנובלה? זה ממשיך) אחרי כמה שנים עברה דודתי ארוע רפואי קשה שהותיר אותה נכה. בן הדוד/בעל לא התלהב מהמצב ולא תמך. היא חזרה לארץ, לעיר צפונית.

מה שלומך דודה? מה את עושה שיש אזעקה? אני שואלת. התריסים סגורים, היא עונה ואני מפלבלת בעיני בארץ רחוקה, אני רואה טלויזיה. לרוץ כשיש אזעקה היא במילא לא יכולה. היא לא מוכנה להתפנות מהדירה שלה ולו ללילה אחד, ויש לאיפוא להתפנות. היא מתעקשת להמשיך בשגרת יומה, כמו למשל הביקור הדו שבועי בקניון (איזו חוצפה שחלק מהחנויות סגורות!). באחת הנסיעות תפסה אותה אזעקה במונית והנהג המסכן נשאר איתה שם במונית. לא נעים להשאיר נוסעת נכה עקשנית ושלוה באוטו ולרוץ לתפוס מכסה.

גם אמא שלי לא מוכנה לזוז. אני שומעת את זה הרבה על הדור הזה של ההורים שלנו ומנסה להבין. נכון שאם יש לך ילדים אז הפרופורציות משתנות. עדיין זו נראה כמו השלמה כזאת עם הגורל שקשורה לגיל. זה עושה חמוץ בגרון.