ע' וי' עזבו את עמק החיות המוזרות לפני ארבע שנים וזו היתה אחת האבדות הראשונות שזעזעו אותנו. שנה מאוחר יותר הם הגיעו לביקור מסורתי בעמק, ביקור של געגועים לטריידר ג'ו, "שהילדים ירעננו את האנגלית שלהם", ואולי גם קצת געגועים אלינו. כיוון שבשיפור אנגלית עסקינן שלחנו את הילדים לקיטנת שייט  משותפת, וכך אנחנו עומדים ליד האגם הקטן נפרדים מהילדים ואני שומעת את ע' מדברת בסוללרה עם שותף לעבודה מהארץ: "כן, מה אתה יודע, אני עומדת כאן מול אגם קסום ברקע הרים תמירים והכל ירוק....". לרגע לא הבנתי,  נדמה לי שהאגם מולי זקף ראשו בגאווה מופתעת. אם הייתי בצד השני של הטלפון הייתי משלימה במוחי עדר פרות רועה באחו, קול פעמונים, והרים מושלגים במרחק,  ואז נזכרתי שזאת ע' מוכת הדיסוננס וכמה כיף לה שכל אגם ברמת פארק הירקון עושה לה כל כך טוב.

זו בעצם הקדמה שאומרת שאני ממש לא כזאת.

אני לא רעה בלארגן טיולים כמו שצריך וחמישה ימים צריך להספיק לטיול בוונקובר וויקטוריה, גם אם טסים לסיאטל אבל העז שנתקעה לנו היתה בצורת בית נופש באזור סיאטל שחברים הציעו לנו להשתמש בו. (חברים זה קיצור של "מישהו שעובד עם אברום", בדיעבד אני יכולה להגיד שהם אנשים מקסימים). כמובן יש בי איזשהם שרידים פולנים כך שצריך להתחנן מאה פעמים שאבוא כדי שלא אחשוב שזו סתם הצעה מנומסת, אבל בסוף העזתי להענות להצעה והחלטנו (החלטתי) להשאר בו ביום הראשון של הטיול ולגבי היום האחרון להחליט מאוחר יותר. בדיעבד כל הטיול רציתי לחזור לדבר המדהים הזה.

בית הנופש התגלה כבית ענקי מעוצב בטוב טעם (וממון) מאובזר באיכות מראשון מכשירי החשמל עד אחרון המפסקים החשמליים, ולא פחות חשוב: חדר משחקים מכובד. הבית ממוקם על מפרץ, רק פותחים את שער החצר הענקית ואתם על חוף שרק דיירי הרחוב יורדים עליו (ולא ברור למה), נוף של 220 מעלות חוף ים ומפרץ וברקע אפילו הר מושלג. על החוף נחות הסירות והקנו של בעלי הבית, הושט היד וגע בם. המפרץ רדוד מאוד כך שאפשר לחזות בגאות ושפל של מאות מטרים, ולצאת לציד של צדפים, קליפות סרטנים וכדורי גולף שנורים ממגרש גולף סמוך אל הים.

היינו צרכים פשוט להשאר שם.