אל תשאלו מה קרה לי  היום.

כבר שבועיים אגוזית מבקשת שניסע לחנות העודפים של אמברקומבי במוֹל (קניון) העודפים הענק, זה שאני מתכחשת לקיומו.  שנת הלימודים מתחילה בעוד כמה ימים (ביום חמישי, תמיד חשבתי שזה מוזר), והחלטתי לפנק.

נהגתי בכביש המהיר ולפתע הבחנתי במכונית שמנסה להשתלב בתנועה מגיחה בפרעות מימיני. המטורף הזה עבר לנתיב שלי, נכנס בי וגרר אותי איתו למרכז הכביש. אני רואה את גדר ההפרדה מתקרבת ומתקרבת, לוחצת על הברקס בכל הכח (שכחתי את עניין הפימפומים) וכלום. הגדר מתקרבת ואני יודעת שלא אוכל לעצור. אני מקוה שאולי רק הפרונט של המכונית יפגע. אולי גם אני, אבל לפחות אגוזית יושבת מאחור, אולי לה לא יקרה כלום. מעניין מה הרגישו החיילים שראו את טיל הנ"ט שט לעברם, והם יודעים שאין דרך להתחמק ממנו. אולי הם חשבו כמה טיפשי למות במלחמה שלא משיגה כלום, אולי הם חשבו שטוב למות בעד ארצנו (משום מה לא נראית לי האפשרות הזאת).

אני ממש לא זוכרת את רגע הפגיעה.  כלום. בור שחור.

כהרף עין עברתי לחיים האלטרנטיבים שלי. בחיים האלה נבהלתי מההוא שניסה להשתלב אבל הוא לא עבר נתיב, ולא דחף אותי לשום מקום. הגעתי למוֹל העודפים וזה היה כצפוי גיהנום, אפילו אגוזית חשבה כך. לא סתם אני נמנעת מהמקום הזה. כלומר נמנעתי, בחיים האמיתיים שלי. או אולי בחיים האמיתיים אהבתי ללכת לשם והרתיעה היא זכרון של החיים האלטרנטיבים?  כל כך מהר התמוססו החיים האמיתיים שלי וכל הזכרונות שלי הם זכרונות דמה של החיים האלטרנטיביים. אני סקרנית לגבי החיים האמיתיים שלי. אולי הייתי בחורה מאוד החלטית? אולי היתה לי קרירה מפוארת כמנחה שחורה של תכנית ארוח יוקרתית או אולי צלמת מפורסמת? אולי לא היתה לי משפחה ועסקתי בסיוע באפריקה? אולי בכלל הייתי גבר? אולי אני בכלל לבנוני שמת בביירות?