ט' וע'  אירחו אותי לארוחת ערב לפני יומיים, מתוך  "כך יעשה למסכנה שהעזר שנגדה  נסע לשבוע בדיוק בזמן שהבוטן החליט להגמל סוף סוף מחיתולים". אבל מה, ט' וע' אוספים הרבה יתומים כך שהיה שם גם ד' שנתפס לו הגב, עוד זוג חברים שסתם באו להתערבב  וילדים מכל מין וגודל שלא בהכרח שייכים לנוכחים.

לד' נתפס הגב אחרי אימון ריצה-אופניים אבל  בדרך כלל אופניים עושות לו ממש טוב. הנה הוא התחיל לרכב בגיל  50, הוא אומר, ועכשיו הוא בן 38. ט' שאלה האם באמת היינו רוצים לחזור אחורה בחיים ומה היינו עושים אחרת (לא צריך לציין שכולנו בני 40 פלוס מינוס)

 אני לא יודעת מה קפץ עלי להתנדב לענות ולהגיד דוקא את זה אבל אמרתי שהייתי עושה תכנון קרירה (כלומר תכנון חיים, מחשבה לטווח ארוך). הו הו. מיד עליתי לשולחן הניתוחים.

ע' (בכיר בחברת האי-טאק ענקית) טען שלא הייתי עושה שום דבר אחרת (ושהוא נורא מפחד מהפנסיה כי אין לו אף תחביב שימלא לו את הזמן). יש משהו במה שהוא אמר בכל זאת כי בתחילת הדרך חשבתי שזה אף פעם לא ימאס לי ושזה כל כך אני.  זה הזכיר לי כמובן את כל  אלה מסביבי שעושות (כן, בלשון נקבה) הסבות מקצוע, ופתאם הן יודעות בדיוק מה מתאים להן ומה בדיוק הן רוצות, ואיך אני לא מוצאת את הכישרון הנוסף החבוי שלי . 

וחוץ מזה תקעתי עיינים מעריצות בט' המדהימה שכל פעם ממציאה את עצמה מחדש ואיזה בולדזר היא.