בפוסט "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה" הזכרתי את ע' והפחד שלו מפנסיה ושעמום. בתגובות ציינתי שהייתי רוצה להיות בפנסיה כמו ההורים שלי והמתופפת-סאן ביקשה פירוט.

למען האמת אני לא יודעת במדויק כי כל הזמן נודעים לי פרטים חדשים ופעיליות יורדות ונוספות. הבה נחשוב –  רשימה חלקית.

ההורים שלי נוסעים בממוצע פעמיים בשנה לטיול בח"ול. פעם לחוף המערבי (כבר 11 שנה יש להם איזשהו ילד + נכדים בחלק הזה של העולם) ופעם אחת לסין, אינדונזיה או אירופה (וכדומה). הם טיילים נהדרים ומטיילים הרבה גם בארץ. אחרי הנסיעות לסין אמא שלי הפיקה חוברות לנכדים עם תמונות והסברים יפים-יפים.

חלק ניכר מזמנו מבלה אבא שלי, מר צודקת, בהכנת הטיול הבא וסידור התמונות של הטיול הקודם (הוא צלם מעולה). חלק מרכזי אחר בחייו תופסת המוסיקה. שעות על גבי שעות של האזנה וקונצרטים (שלרובם גם אמא שלי מצטרפת). כבר שנים הוא לומד שפות (התחיל באיטלקית ועבר לצרפתית). גיליתי בטעות שהוא מיעץ לוועדה עירונית כלשהי כך שאין לי מושג מה עוד באמתחת.

שניהם ביחד הולכים להרצאות וקורסים (הרבה קשורים לאומנות אבל השמיים הם הגבול) וגם לסרטים (הטעם שלנו די דומה)  וקונצרטים, כאמור.

אמא שלי נסעה אחרי הפרישה ללמד בשגרירות במוסקבה (בסוף השליחות אבא שלי הצטרף והם נסעו לטיול בכמה ממדינות חבר העמים), היא מעורבת בפרויקט בו היא מראיינת את ותיקי השכונה על עברם (היא מעולה בדברים האלה), מנהלת את מועדון הפנסינרים של בית הספר בו עבדה ובעצם מארגנת ארועים שבו בוגרי בית הספר מרצים בתחומי עיסוקם למורים הפנסיונרים (נושאים מרתקים, חבל שאני לא במועדון), היא מתנדבת כאוזן קשבת לנשים מוכות, ועוד ועוד ועוד.

לעזור לילדים ולטפל בנכדים צריך להזכיר? כשצריך – הם שם.

ההורים שלי מגיעים עוד שבועיים ותמיד אני אומרת לעצמי, תתאפקי תתאפקי. את רואה אותם כל כך מעט. על תתעצבני על אמא! עד עכשיו לא הצלחתי. אבל אחרי חשיפה דרך הבלוגים למפגעים מסוגים שונים שקרויים "הורים" אני יכולה להגיד בשלווה ובשקט ששפר עלי מזלי מאוד מאוד. שההורים שלי בסך הכל משו משו ושאני יודעת שהם יקבלו אותי ויתמכו בי תמיד, גם אם אודיע להם שאני מתחתנת עם ערביה חולת פרקינסון,  ומצד שני הם תמיד ידעו לפתח  ולהשקיע גם בעצמם ואולי בכך לימדו אותי גם (אני מקוה...)