אתמול הייתי אצל קרול וג'ון (נראה לי שהם כבר התארחו פה בשמות אחרים). אולי זה במסגרת אימוץ מיסכנות שבנזוגם נעדר יותר משבוע*, או בגלל שהזמנתי אותם לראשהשנה. ישבנו בגינה יפיפיה שלהם, אח חרס הפיצה חום נעים, השכנה בבית ליד התאמנה על שירת האופרה שלה. הרגשתי איטליה.

 ג'ון (שעבד איתי פעם) הציע לי להצטרף למקום בו הוא עובד כפרילנסרית לכמה חודשים, שכר נאה לשעה, בהחלט מאפשר משרה חלקית (עד עכשיו נהדר) עבודה כנראה משעממת.

לפני שבוע פגשתי בפיקניק משפחה ישראלית שלא הכרתי, ותוך כדי שיחה וצרוף עובדות הסתבר שהוא ראיין אותי פעם, אבל אז מצאתי עבודה והתהליך נפסק באמצע. מיד הוא הציע לי שאבוא להתראין אצלם, מחפשים המון אנשים. זו חברת ענק שידוע כמעביד קשוח.

לפני כמה ימים חברה סיפרה לי על איזה סטאטפיסט ישראלי שמחפש אנשים לעבודה שעשויה להיות מעניינת (תחום חדש, כמו שאני אוהבת) אבל "בנתיים בשליש שכר".

דילמה.

אולי עדיף לא לחשוב על זה.

אולי זה סתם סימן שהעמק מתעורר.

* מיסכנות שמוצאות את עצמן במוד ש"למה הילדים עושים לי את זה". הם רבים להכעיס אותי, הם זזים לאט לי. אני שונאת למצוא את עצמי במוד החשיבה הזה