לפני שנים רבות, בארץ רחוקה ומוזרה שרתתי בצבא המדינה. הבסיס שבו שרתתי היה חדש יחסית, ממוקם במדבר יפיפה ורחב ידיים. אין ספק שפה אני חוטאת לאמת. שנאתי את הבסיס, סבלתי כל רגע בו, כך שאין ספק שלא ראיתי את יפי המדבר, לא אהבתי את ההליכה האין סופית בחולות מבניין לבניין, לא את הנחש שביקר יום אחד במשרדי, ולא את מפקד הבסיס שהציע לי הצעות מהצעות שונות. הבסיס היה בן חורג לחיל האוויר. כשהייתי תופסת טרמפים, טרמפים היה משהו די מקובל בימים ההם, היו כמה ירוקים מביטים בי במבט תמה ומתלחשים על הבסיס הסודי ואני הייתי עוטה מבט מיסתורי של איש שב"כ מלא חשיבות עצמית  ומחרישה.

יום אחד הגיעו לבסיס חוליה של חובשים חינניים, שוב חטא לאמת, וחיילי הבסיס הגיבורים התבקשו לתרום דם. "את לא יכולה לתרום" אמר חובש א' לאחר שמדד את לחץ הדם שלי. "מה זאת אומרת", אמר רב החובשים מדד ביד השניה ואמר "יכולה". "לא יכולה", "יכולה", "לא יכולה", "יכולה", "תראה שהיא תתעלף", "תראה שלא".

תרמתי.

אפשר לומר שהתעלפתי בערך. כלומר ניסיתי לקום לאחר התרומה הרגשתי את הדם עוזב אותי. שניהם התנפלו עלי והשכיבו אותי, בלי בדיחות בבקשה, ולאט לאט חזרתי לחיים.

תרמתי מאז דם כמה פעמים והכל היה בסדר.

לפני יומיים צלצלו עלי מהרד קרוס. אולי אני מוכנה לתרום דם.  נראה לי מוגזם קצת לנסוע 5 מייל כדי לתרום דם לגויים, סתם ממש לא אכפת לי לתרום לגויים, אבל פתאום נזכרתי במצבי הרפואי ולליבי התגנב חשש. האדם עימו דיברתי לא יכל לתת לי תשובה ולכן סידר לי תור לתרומת דם ומספר 1-800 להתקשר ולברר.

צלצלתי היום. האחות איתה דברתי הלחיצה אותי על זה שלא התחלתי לקחת את התרופות אבל לא היתה לה תשובה. שעות רבות עברו עד שקיבלתי את פסק הדין. פסולת תרומות דם אני לעולמי עד.

מה שנראה לי משעשע בתחילה, מרגיש לי רע.