אני בן-אדם די סלחני, או יותר נכון, כיאה למזל מאזניים, שואפת להרמוניה ועושה כל שביכולתי להתרחק מעימותים. קשה לריב איתי ואני לא נותרת טינה. תמיד מוצאת דרך להבין את הצעד השני גם כשאני נפגעת.

השבוע עמדתי במבחן. ביקשתי טובה מחברה. אני מודה שאני משתמשת כאן במושג "חברה" ברוחב לב מסויים. זו בסך הכל מישהי די נחמדה שיש ביננו יחסי טובות הדדיות על רקע הילדים בצורה פתוחה ומסיבית. שתיינו מגלות גמישות ורצון אמיתי לעזור אחת לשניה.

ביקשתי להתחלף איתה בימים של איזו פעילות. הסברתי לה שזה יאפשר לי לקחת קורס שאני מאוד מאוד מאוד רוצה לקחת. אחרי מחשבה מסוימת היא חזרה אלי וסירבה משום שזה יגרום לה לצאת ביום מסוים ב-;10 דקות יותר מוקדם מהבית (כלומר שמונה וחצי במקום עשרים לתשע). מיותר לציין שבשנה הבאה כשהבן שלה יהיה בכיתה א' היא תצא כל יום בשמונה מהבית אבל בנתיים היא מדחיקה את העובדה הנוראית הזאת. ואני לא יכולה לקחת את הקורס. הייתי בהלם עמוק משום שאני לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לסרב על דבר כזה, על 10 דקות.  תגידו, זה נורמלי????

אני כועסת על עצמי שאחר כך כשהיא שאלה אותי "נו, הסתדר לך" במקום להגיד פשוט "לא" אמרתי "לא,

לא נורא, אני אחפש אולי קורס אחר". מפגרת.

היום היא סיפרה לי שכשהיא ילדה בעלה אמר לה שתתאפק עם האפידורל כי זה נורא יקר.

ועכשיו אני מבקשת סליחה שכתבתי את הפוסט הדבילי הזה, אבל זה נורא עיצבן אותי.

אני מתנצלת גם בפני מי שמחכה ל"חבילה הלא מצונזרת" או לתגובות שלי. פשוט, ההורים שלי פה ומדי פעם אמא שלי נעמדת מאחורי ומסתכלת מה אני עושה "חתולה במגפיים? מה את קוראת???". וזה עדיף על האופציה שהיא תתפוס אותי באמצע הכנת החבילה. אז בנתיים תמונה מהחבילה המצונזרת אבל טשטשתי מה שצריך.